פסטיבל “מנורת לילה" בנווה שאנן - בצל מחאות על הזנחת השכונה

כמעט 15 אלף איש מגיעים במהלך סוף שבוע אחד לשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, זה כנראה מספר גדול יותר של אנשים מאלה שמגיעים לשם במשך שאר ימות השנה. זה קורה כבר כמה שנים הודות לפסטיבל האמנות “מנורת לילה”, שיתקיים גם בסוף השבוע הקרוב (16־18 בינואר) בפעם השישית.

מאחורי הפסטיבל עומדים עברי באומגרטן ויאשה רוזוב, בשיתוף עם עיריית תל אביב. “זאת פלטפורמה שמאגדת סביבה לאו דווקא אמנים פלסטיים, אלא מעצבים, אקטיביסטים, ואפילו להקת המחול בת שבע שתיקח חלק השנה, והיא עד כה הגוף הכי גדול ומוסדי שהשתתף בפסטיבל”.

נווה שאנן היא שכונה שהמצב בה תמיד נפיץ. יש בה אוכלוסייה גדולה של מהגרים, עובדים זרים, פליטים וגם לא מעט נרקומנים ועובדי תעשיית המין. בחודש האחרון התעוררה באזור מחאה אזרחית תחת השם “דרום ת”א בקריז” שמוחה נגד אוזלת היד של הרשויות כלפי המתחולל באזור, שלאחרונה גם סבל מהצפות ומהאסון הנורא שבו נהרגו שני צעירים מטביעה במעלית. הפסטיבל, שהיה אמור להתקיים בסוף השבוע שעבר’ נדחה בגלל מזג האוויר הסוער ומתוך התחשבות בתושבים. “לא היה נראה לנו נכון לקיים אירוע שהוא במהותו פסטיבל תוך כדי שבוע האבל”, אומר באומגרטן.

מימין: עברי באומגרטן ויאשה רוזוב, יוזמי “מנורת לילה". “הפסטיבל מדבר על ג'נטריפיקציה אבל גם מייצר תהליך של ג'נטריפיקציה" | צילום: ריאן פרויס

בכל מקרה הוא מקרין פער.

“נווה שאנן היא מוקד של המון בעיות אבל הכל נוגע במישרין בתכנים של הפסטיבל ועוסק בהם בדרך אמנותית, במטרה לחבר ולקרב. אנחנו מנסים לנרמל את המקום, לקרב אותו למרכז העיר, לגרום לאנשים להגיע לשכונה, ולחשוף אותם גם לדברים הטובים וגם לדברים הבעייתיים. בנוסף לכך, בזכות העובדה שהעירייה וגופים נוספים משתפים איתנו פעולה, ההיערכות ההפקתית הביאה לכך שהאזור עבר בחמש השנים האחרונות שדרוגים משמעותיים”.

הפסטיבל נולד מתוך היכרות של רוזוב ובאומגרטן ב־2014, אחרי ששניהם היו פעילים בשכונה בדרכים שונות. “שנינו הכרנו את השכונה והבנו שיש בה מרחב שצריך וניתן לפעול בו, אבל להבדיל ממרחבים אחרים זה מקום שעוד אפשר לעבוד בו קצת יותר בשיטות גרילה. בגלל שהמרחב הוא קיצוני יותר, אפשר לעשות דברים שהם לא בהכרח מקובלים במרחבים אחרים. הרעיון התבסס מהתחלה על תוכנית ‘המנורה’ (הצורה האדריכלית של השכונה), הפעולות מתבצעות תמיד על ה’קנים’. אבל עוד לפני כן, אנחנו מייצרים עבור האמנים פלטפורמה להכרות אינטימית עם המקום: מפגישים אותם עם סוגים שונים של אוכלוסיות, נכנסים איתם לבתי עסק וגורמים להם להרגיש בנוח להגיע לשכונה לבד. עד שהם מתחילים לזהות בעצמם הזדמנויות ואתגרים”.

השנה בפסטיבל (שאותו אוצרת יחד עם השניים נוגה דוידסון), מלבד להקת בת שבע שתבצע קטע מתוך המופע “2019”, יהיו עבודות שיצרו במיוחד האמנים מיכל מקרסקו, אורי גרשוני, רותם בידס, דור זליכה לוי, קולקטיב וקוצ’ינטה ורובן שעוסקות בהוויה הבעייתית שבשכונה. “הפסטיבל מדבר על ג’נטריפיקציה אבל גם בפעולה שלו מייצר תהליך של ג’נטריפיקציה”, מודה באומגרטן. “אנחנו מאמינים שאם אתה בא ממקום טוב ורוצה להיטיב ולחשוף את המורכבות של הדברים, אז תמיד כדאי לעשות”.

איך מגיבים התושבים?

“התושבים הזרים הם הקהל המארח”, אומר באומגרטן. “בשנים האחרונות יש ציפייה ותחושה של מסיבה שהתושבים חולקים אותה, פתאום הם לא גן חיות או סיור של בוקי נאה, אלא מארחים. זו תחושה מדהימה. החיבור הוא בלתי אמצעי”.

לא היו התנגדויות לפסטיבל?

“אנחנו לא באים במטרה לעצבן”, אומר רוזוב. “לכל אמן את החופש האמנותי לתפוס צד, הפסטיבל הוא כמו אוהל לכל האמירות היחידניות, ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר יש איזה איזון”. “זה לא פסטיבל שבא להגיד ‘הכל בסדר השכונה הזו נפלאה’”, מוסיף באומגרטן. “יש פה המון קשיים. אבל מי שמכיר אותנו ועובד איתנו רואה שאנחנו מבינים את הרגישות שצריכה להיות בעשייה פה”.