75 שנה לשחרור אושוויץ: לשפוט ולא לשכוח

פורום השואה הבינלאומי לציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ הוא גם הזדמנות לשאול כיצד נטמנו הזרעים להקמת מפעל המוות השטני הזה.

התשובה טמונה בשני מהלכים שהבשילו בגרמניה הנאצית. הראשון, חוקי נירנברג שמיסדו משפטית וחברתית את קיומם של בני אנוש שנחותים מזולתם. השני הוא דה־הומניזציה שנבנתה מהשקר שלפיו הגזע העליון מאוים בידי גזע נחות שמסכן את טהרתו ואת האומה. דימוי העכברושים של יוזף גבלס והדר־שטירמר לא נבחר במקרה. היהודים, כמו העכברושים, מפיצים זוהמה ומחלות. הם לא קורבן אלא סכנה שחובה להדבירה.

ניצולת שואה | צילום: אלכס קולומויסקי

גרמנים "טובים" נרתמו למלאכת ההשמדה לאחר ששוכנעו שהם בעצם מגנים על מולדתם. המדרון לאושוויץ נסלל בהדרגה: קודם הופכים את הקורבן לאיום; אחר כך מועצם האיום לאויב קיומי; ולבסוף, דה־הומניזציה של הקורבן־אויב שמכשירה את הלבבות למלאכת ההשמדה.

אחד הלקחים המרכזיים שאימצה האנושות לאחר המלחמה הוא חיזוק המשפט - חיזוק פנימי של חוקות ובתי משפט חוקתיים מגני זכויות אדם ומיעוטים, וחיזוק חיצוני בדמות הקמת בתי דין בינלאומיים — אלה שנועדו להעניש על פשעי מלחמה ואלה שנועדו להחיל זכויות אדם.

היישום לא תמיד אפקטיבי, וכמובן שלא כל עוול הוא אושוויץ, אבל הרציונל הוא שרק מערכת משפט חזקה ועצמאית תבלום פגיעה משמעותית בזכויות אדם. והמערכת שואבת את כוחה מחוקה ומאמון הציבור. האמון הזה הולך ונשחק בישראל. בגלל קמפיין ההרס של הממשלה, וגם בגלל התנהלות אקטיביסטית מדי. אבל, חשוב לזכור שמקור חשוב לאקטיביזם המשפטי הוא הרחבת ההגנה על זכויות אדם בדמות ההכרה שזכויות גוברות לעתים על חוק מעוול. הרעיון הזה הגיע לכאן מגטו וילנה, שממנו הוברח הילד אריק בריק, לימים אהרן ברק, בתוך שק בגדים במשאית, שעליו התיישב חייל גרמני. "אילו הייתי משמיע קול, כלום לא היה עוזר לי. לא בג"ץ ולא שום דבר", שחזר לימים את החוויה.