שיתופי לעשירים בלבד: הקורקינטים השיתופיים מתייקרים

איזו שמחה גדולה הייתה ברחובות תל אביב כאשר הקורקינטים השיתופיים נכנסו לחיי העיר. דיברו עליהם כעל אמצעי תחבורה קטנים, יעילים ונקיים, והיו מי שאמרו שנמצא פתרון שיציל רבים מעמידה בפקקים.

אם מתעלמים לרגע מהסכנות הבטיחותיות הרבות, גם מי שרוכבים על המדרכה וגם אלה שנוסעים כחוק על הכבישים אך לצד כלי רכב כבדים בהרבה, נדמה שאכן מדובר בפתרון שיתופי, כמעט עממי, לבעיית עומק בתחבורה בתל אביב. פתרון שניתן אולי ליישם בעוד יישובים בישראל. אלא שעדכון מחירים שמבצעות חברות הקורקינטים הפך את הכמעט עממי לבלתי עממי בעליל באופן סופי.

קורקינטים חשמליים | צילום: דנה קופל

זה החל בעולם, כשחברות הקורקינטים הפסיקו לשדר אוטופיה וחשפו קשיים עסקיים, שהובילו למשל לפיטורים בחברת ליים. השבוע חברת בירד הודיעה שהיא רוכשת את המתחרה האירופית סירק, שבעצמה קיצצה משרות. הקשיים האלה מקבלים ביטוי כעת גם בישראל. בהתחלה היתה זו בירד שהודיעה על "פיילוט" שבו העלתה מחירים. אחריה הגיעה ליים, שגובה כעת יותר מחצי שקל עבור דקת נסיעה, לצד עלות נפרדת לשחרור נעילת הקורקינט. בשילוב העלויות האלו, רכיבה של רבע שעה על קורקינט עולה הרבה יותר מנסיעה באוטובוס.

נסיעה באוטובוס היא זולה, כי לאוטובוס יש מסלול קבוע. הפתרונות החדשים מנסים למכור חלום של נסיעה זולה במסלול גמיש. למשל, שירות באבל דן, מעין מונית שירות שמתאימה את מסלולה לצורכי הנוסעים, גובה 12‑15 שקל לנסיעה. נוסע שירצה לשלב בין באבל לקורקינט כדי להגיע מהר ובקלות ליעד, יצטרך להיפרד מ־30 שקל, בקלות. פתרון? כן. עממי? ממש לא.

עד שהתחבורה השיתופית החדשה תשתכלל, תפתח מודלים כלכליים מוצלחים יותר ותהפוך לבטיחותית, כנראה שרבים ימשיכו להעדיף להתנייד במכונית. לפחות אלה שיכולים להרשות את זה לעצמם.