קושנר הקדים את מנדלבליט: לא מספחים כל כך מהר

1. לא רק מנדלבליט

האזהרות מפני סיפוח מיידי בעקבות תוכנית המאה הגיעו גם מהרמטכ”ל, מראש השב”כ ומהממשל האמריקאי

היועץ המשפטי לממשלה הפך מזמן לשק חבטות של השלטון והימין בישראל. כמו השפן בבדיחה שתמיד מקבל סטירה מהאריה כשהם נפגשים. ולמה? הוא כבר יודע למה. בחיפזון הגדול לספח כבר היום מיהרו השר יריב לוין וח"כ איילת שקד לסמן את האשם הפוטנציאלי למקרה של טרפוד או עיכוב: אביחי מנדלבליט ה"שמאלן", שבטוח יסתייג בגלל הקרבה לבחירות. והנה, עוד לפני שמנדלבליט נדרש להביע עמדה, קמו אחרים והזהירו מפני סיפוח מיידי. חתנו של הנשיא טראמפ, ג'ארד קושנר, נתן הוראה, כלומר הביע "תקווה" שלא יהיה סיפוח לפני הבחירות. הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן הזהירו מפני דרדור היחסים עם ירדן. בקיצור, מנדלבליט לא לבד, וראשי הימין לא ימהרו לנאץ קושנר וכוכבי שמצננים את חיפזון הסיפוח. החיפזון הוא כידוע מהשטן, ובמקרה זה — מצייצנו של נתניהו יונתן אוריך, שהבטיח סיפוח היום, ופרשני ראש הממשלה שהדהדו בהתלהבות, כבר ביום החגיגה בבית הלבן את משל המתנה: "נותנים לך מיליון דולר עכשיו, לא תיקח?".

2. חתונה בלי כלה

ברית טראמפ־נתניהו מקדשת הסכם חד־צדדי תוך התעלמות מהתחייבות ישראלית להימנע מהסכם כזה

עד היום סיפחה ישראל פעמיים שטחים שכבשה במלחמת ששת הימים - מזרח ירושלים ורמת הגולן. מיד לאחר המלחמה חוקקה הכנסת את סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט שלפיו "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו". כלומר, הממשלה, ללא הכנסת, מוסמכת להחיל את הריבונות בכל שטחי ארץ ישראל המנדטורית. לכן, הסיפוח שהיום על הפרק, בקעת הירדן וההתנחלויות, הוא בסמכות הממשלה בלבד. לעומת זאת, סיפוח כמו שהיה של רמת הגולן מחייב אישור הכנסת בחוק מיוחד, כי מדובר בחבל ארץ שמעולם לא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית והיה שייך לריבונות זרה, לסוריה. הגדה המערבית או יהודה ושומרון (תלוי את מי שואלים) לא היו מעולם בריבונות זרה, ולכן הריבונות שם היא בעיקר שאלה פוליטית, מוסרית, דמוגרפית וגם שאלה של המשפט הבינלאומי. זכותו של איזה עם גוברת? זכותם של היהודים מכוח ההבטחה האלוקית, או זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית מכוח ישיבתם ארוכת השנים בשטח?

ישעיהו ליבוביץ› טען ש"זכות" היא מונח משפטי שמתקיים רק בסכסוך שבו הצדדים המתקוטטים מכירים בקיומו של מנגנון הכרעה משפטי מוסכם. הקהילה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי אינם מכירים בהחלת הריבונות הישראלית, כלומר בזכותה של ישראל על מזרח ירושלים ורמת הגולן. פתרון הסכסוך מחייב, לפיכך, הסכמה בין הצדדים. יתרה מזו, ישראל קיבלה על עצמה עיקרון זה בהסכם הביניים מ־1995 שבו התחייבה יחד עם הפלסטינים שלא לבצע צעדים חד־צדדיים. לכן הסיפוח שעל הפרק אינו רק הפרה של המשפט הבינלאומי אלא גם של הסכם הביניים שעליו חתומה ישראל. החידוש הגדול, ויש האומרים ההישג הגדול, במהלך הנוכחי הוא רתימת ארה"ב - ממשל טראמפ ליתר דיוק - להפרות אלו. ברית טראמפ־נתניהו מקדשת פתרון כוחני על פני הסדרים, מעדיפה פתרון חד־צדדי על פני דו־צדדי. חתונה ללא כלה. שאלה מרתקת היא האם הפתרון הזה נרקח גם על דעתן, או יתקבל על דעתן, של מדינות אירופיות כבריטניה ובעיקר מדינות ערביות־מערביות כסעודיה, מצרים, וחלק ממדינות המפרץ (ללא קטאר), שבהחלטה אסטרטגית החליטו למחוק את הפלסטינים ממפת האינטרסים שלהם.

נתניהו עשוי להביא את החלת הריבונות לאישור הכנסת אף שאינו חייב לעשות זאת, ולא רק בגלל שצפוי לו רוב

הפרטנר הפלסטיני נמחק מתוכנית המאה. ירצה – יאכל, לא ירצה – נאכל אותו. ההיסטוריה ידעה כבר פתרונות כוחניים חד־צדדיים - סיפוחים, טרנספרים, חילופי שטחים ואף גרוע מכך – אבל אלה פריבילגיות של אימפריות ומעצמות שמסוגלות להכתיב את רצונן. תוכנית המאה מציבה את ישראל, בחסות ארה"ב, כאימפריה שבכוחה לעשות ככל העולה על רוחה. כזנב שמכשכש בכלב. זה מתאים לאג'נדה של המתנחלים, זה מתאים לנתניהו כנאשם ערב בחירות, זה מתאים לטראמפ מול האוונגליסטים, אבל האם זה מתאים גם לאינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל?

נתניהו, רבין וגנץ | צילום: ABACA , מאיר פרטוש, יאיר שגיא

על הגמישות המשפטית ביחס לשטחים אפשר ללמוד מהדו"חות הסותרים שהגישו לממשלה שני משפטנים. זו מהשמאל, שמינה אריאל שרון, עו"ד טליה ששון, שכתבה דו"ח שהכשיר הורדת מאחזים בלתי חוקיים והשתמש ברטוריקה של "כיבוש"; ומולה זה מהימין, שופט ביהמ"ש העליון בדימוס אדמונד לוי שמונה בידי נתניהו, וניפק דו"ח הפוך בתכלית: אין כיבוש ויש להכשיר את המאחזים.

לאחר שהממשל האמריקאי אסר סיפוח לפני בחירות, אולי ינסה נתניהו להביא בכל זאת סיפוחון קטן וסמלי. הוא יכול להעבירו בממשלה, אבל ייתכן שיביא אותו לכנסת. יש לו סיבות טובות לכך: ראשית, צפוי לו רוב לאחר שאביגדור ליברמן הבטיח לתמוך. שנית, כדי לרכך את מנדלבליט בגלל עיתוי הבחירות וממשלת מעבר, והכי חשוב, זריעת כאוס בכחול לבן.

קווי הדמיון בין תוכנית המאה לתוכנית אוסלו מביאים למסקנה שאולי כדאי לדחות את החנינה ליגאל עמיר

"על מה רצחו את רבין?!", זעק אמנון אברמוביץ' בשבוע שעבר בתוכניתו של עודד בן־עמי בערוץ 12, "רבין הסכים על מדינה פלסטינית על כ־%80 מהשטח, על מעלה אדומים, גוש עציון וגוש אריאל בריבונות ישראלית, ועל הירדן כגבול ביטחון. ואז אני שואל את עצמי למה רצחו את רבין, על מה הסתתם נגד רבין? תוכנית המאה בבסיסה היא התוכנית של רבין".

דברי הימים נכתבים במקביל, בזירות שונות שאינן קשורות זו לזו, אבל חוטים היסטוריים נסתרים מחברים ביניהן. הזיהוי שעשו אברמוביץ' ורבים אחרים בין תוכנית המאה של טראמפ לתוכנית אוסלו הצטלב במפתיע בוועדת הבחירות המרכזית שפסלה את התמודדותה לכנסת של מפלגת "משפט צדק" של לריסה טרימבובלר, רעיית רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר.

נתניהו, מראשי המסיתים נגד אוסלו, מקדם היום תוכנית שדומה לאוסלו בעקרונותיה. ולכן מוטב, מטעמי זהירות, שלא לקדם חנינה ליגאל עמיר, שמא חלילה הברק יכה פעמיים. גם "ארץ נהדרת" לא פספסה את ההקשר הזה. "כל עוד אני ויגאל עמיר לא נהיה באותו כלא, אני לא רואה סיבה לדאגה", אומר מריאנו־ביבי. נתניהו, מחוץ לכלא או בפנים, עלול להפוך ליעד של עמיר או קנאים מסוגו.

ובאותו עניין פסלה הוועדה גם את התמודדותה של חברת הכנסת היבא יזבק מהרשימה המשותפת. לשתי הפסילות, אגב, התנגד היועץ המשפטי לממשלה, ושתיהן תגענה לבג"ץ. במקרה של יזבק, המסלול הבג"צי הוא אוטומטי כיוון שמדובר בפסילה אישית (לא של רשימה). יזבק, בין היתר, שיבחה טרוריסטים מסוגם של סמיר קונטאר ואמיר מחול. לא נמסר אם היא גם תלתה תמונות שלהם בסלון ביתה.