צילום: באדיבות yes
קטלנית במשימה: סרט חדש על מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה”ניו יורקר"
פאולין קייל תיעבה את “צלילי המוזיקה", השתעממה מ”שואה" אבל העריצה את “סקס והעיר הגדולה" ואהבה היפ־הופ. סרט חדש על המבקרת שכל הוליווד פחדה מפניה, מסביר כמה רשימותיה רלוונטיות גם היום
פאולין קייל היתה אחת ממבקרי הקולנוע הידועים והמשפיעים ביותר במאה ה־20 בארה”ב ובכלל.
קראו עוד בכלכליסט
היא כתבה למגזין "ניו יורקר" בין 1968־1991, חיברה 13 ספרים, והשפיעה לא רק על קהל הקוראים שלה ועל מבקרי קולנוע, אלא גם הכתירה מלכים כמו מרטין סקורסזי וסטיבן ספילברג וגרמה לאחרים לשקול אם כדאי להם להמשיך בקריירה הזאת: דייוויד לין, במאי "הגשר על הנהר קוואי", סיפר שלא עשה סרטים במשך זמן רב בגלל הביקורת שהטיחה בו.
הביקורות שלה היו נוקבות, מצחיקות, מעניינות ומאוד רגשיות. היא שאפה לביקורת עם קול אנושי, הרחוק כמה שאפשר מפרשנות אקדמית. היא התנגדה למבקרים הג'נטלמנים ואהבה סרטים פופולריים. פעם סיפרה שנפרדה מחבר על רקע מחלוקת על הסרט "סיפור הפרברים". היא אהבה סרטים שאחרים נרתעו מהם עם צאתם כמו "הטנגו האחרון בפריז" של ברנרדו ברטולוצ'י, הצילה מכישלון את "בוני וקלייד" של ארתור פן, ובזה לסרטים נפוחים מחשיבות עצמית בעיניה כמו "הירושימה אהובתי".
היא גם קנתה לעצמה אויבים למכביר, כאשר כתבה ביקורת שלילית על "אורות הבמה" של צ'פלין, זילזלה בסנטימנטליות של "צלילי המוסיקה" ובמיוחד כאשר העזה לומר על יצירת המופת של קלוד לנצמן "שואה" שהיא "מתישה".
בסרט התיעודי החדש עליה "פאולין קייל: מה שהיא אמרה", שישודר ביום שישי (7 בפברואר) ב־yes דוקו וב־StingTV, מסופר סיפורה של מבקרת הקולנוע האגדית, שהיתה אשה במועדון של גברים, אאוטסיידרית שלא חששה מאף אחד, שכתבה לקהל ולא לעמיתיה — שגם כאשר כבר היתה בעלת שם טענו שהתפקיד הזה לא מתאים לנשים כי הן “לא מספיק אנליטיות”. האולפנים מאסו בביקורות שלה ולא הזמינו אותה להקרנות עיתונאים.
זה לא שינה לה, להיפך, היא אהבה לשלם על כרטיס הקולנוע ולחוות את הסרט כמו כל אחד אחר בקהל. היא גם אהבה לדבר, לרשרש וללחשש, לגלגל עיניים ולהיאנח בזמן הצפייה בסרטים, כך שהיא לא היתה רק הסיוט של מושאי הביקורת שלה, אלא גם של מי שישב לצדה באולם.
כותבת שבמקרה התעניינה בסרטים
בראיון עם במאי הסרט התיעודי המעניין הזה, רוב גארוור, הוא מספר שאהב לקרוא את הביקורות שלה עוד כסטודנט לקולנוע בשנות ה־80. "הדבר הראשון שאני זוכר שקראתי שלה היה ביקורת קטלנית ל'ניצוץ' של סטנלי קיובריק. היא ראתה את כל הבעייתיות שבסיפור ואני הסכמתי אתה. היא פקחה את עיניי. היא היתה כל כך שונה", הוא נזכר. "היא בכלל לא היתה מבקרת קולנוע, אלא כותבת שבמקרה תחום העניין שלה היה סרטים. היא השתמשה בכתיבה על סרט כפלטפורמה להביע מחשבות, ועשתה את זה באופן מצחיק ומלא תובנות".
קייל נולדה ב־1919 (ומתה ב־2001), אז היא עוד הספיקה לראות סרטים אילמים, והיא הגיעה לתחום הכתיבה על קולנוע בשלב מאוחר יחסית בחייה, בשנות ה־60, כשהיא כבר היתה בת 50 וכולם מסביבה היו גברים צעירים ממנה.
"כשהחלטתי לעשות את הסרט עליה צלצלתי לבתה, ג'ינה (שאותה גידלה כאם יחידנית, ר"ק), וביקשתי את ברכתה", מספר הבמאי. "היא סירבה, ובכל זאת הלכתי על זה. עם הזמן ג’ינה הבינה שאני לא מנסה להתנקש באמה בסרט שלי, ואז אחרי כמה שנים הסכימה להתראיין וזה אולי החלק הכי חשוב בסרט".
בסרט משתתפים במאים כמו קוונטין טרנטינו ושחקנים כמו אלק בולדווין המספרים על השפעתה. מי רצית שישתתף בסרט ולא הסכים?
"רציתי את וודי אלן ואת וורן ביטי אבל הם סירבו. וודי אלן והיא היו חברים קרובים בשנות ה־70, ואז בשלב מסוים הם התרחקו. וורון ביטי לקח אותה לעבודה אתו בהפקה בלוס אנג'לס, וזה נגמר רע".
מה לדעתך היתה העמדה שלה היום על מיעוט נשים בטקס האוסקר ועל תנועת Metoo בהוליווד?
"היא לא אהבה את האוסקר. תמיד חשבה שהם פוליטיים, ומונעים על ידי האולפנים שבכספם דוחפים לפרסים. היא כתבה בתקופה שנשים החלו לקבל תפקידים חשובים באולפנים ואמרה שאם הן משתמשות בעוצמה לטובה — היא מברכת על כך, אבל אם הן עושות בדיוק אותו הדבר כמו הגברים, אז מה ההבדל? בנוגע ל־Metoo אני לא בטוח: היא אהבה את הבנים הרעים, המרדניים, אבל היא בטח היתה חושבת שהארווי וויינסטיין מטומטם שנתפס במעשיו. במקרה של וודי אלן נדמה לי שהיא דווקא היתה נוטה לצדו. אבל אפשר רק לנחש".
אם כבר מנחשים, אילו כתבה היום, מה היתה חושבת על מצב התעשייה?
"הטעם שלה תמיד היה צעיר. היא מתה ב־2001 כשהיתה בת 82. בשנים האחרונות לחייה היא הקשיבה לטום ווייטס ולהיפ הופ, ואהבה את "סקס והעיר הגדולה" ו"סטרדיי נייט לייב". כל חייה היא היתה טורפת תרבות. רואים את זה במכתבים שכתבה בגיל 20 כשרק הגיעה לניו יורק. היא ראתה כל דבר על הבמה, התלהבה ממרלון ברנדו בברודוויי, הלכה למוזיאונים, לכל גלריה של כל צייר שאהבה. היא קראה כל כך הרבה, חבל שלא הדגשתי את זה יותר — כל סופר שאהבה, היא דאגה לקרוא את כל הספרים שלו. היה לה זיכרון צילומי ואת כל זה הביאה לכתיבה שלה.
אמרת שהיא אהבה את "סקס והעיר הגדולה". האם בגלל זה שרה ג'סיקה פארקר מקריאה בסרטך את הביקורות שלה כאילו בקולה של פאולין?
"בחרתי את פארקר כי היא מזוהה עם ניו יורק, והיא עיתונאית בסדרה, כמו שפאולין היתה. כשיצרתי אתה קשר התברר שגם היא קראה אותה בצעירותה, ואפילו שבביקורת האחרונה של קייל, השורה האחרונה שלה היתה על פארקר עצמה. היא כתבה שהדמות של פארקר ב'סיפורי אל־אי' ‘כל הזמן אומרת כן. אז מן הראוי היה ששרה ג'סיקה תגיד כן גם הפעם’".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה