הסופר אלי עמיר: "הפוליטיקה העכשווית מפלגת - טוב לה שמתקוטטים"

"הספר האחרון שלי עוסק במסע זהות. בספרי "תרנגול כפרות" הכרתי את דמות הצבר, יפה הבלורית, ילדי קיבוץ שהציפיות מהם נגעו בשמים. אותו דור הלך יחף עם בלורית מתנופפת. הבנות היו יפות ולבושות במכנסיים קצרים. אנחנו לעומת זאת באנו מעיראק והתלבשנו בצניעות. כשבאתי לירושלים אחרי הקיבוץ חיפשתי מיהו הצבר. באתי לקרובי אמי שהיו אנשים עניים ונוכחתי שבכל מקום יש צבר מסוג אחר, לפתע הבנתי שאין לנו דמות צבר אחת והחלטתי להיות אני". כך אמר הסופר אלי עמיר בוועידת הכלכלה והתעשיה של כלכליסט בשיתוף בזן.

עמיר נולד בעיראק בשנת 1937 ובין תפקידיו הרבים עבד כמנהל ארכיון משרד ראש הממשלה וגם כעוזר ראשי ליועץ לענייני ערבים לראש הממשלה. בשלהי 1968 הצטרף לצוות ההקמה של המשרד לקליטת עליה בראשות השר יגאל אלון. בשנות השבעים כיהן כמנכ”ל הפדרציה הספרדית בארה”ב. בשנות השבעים פצח גם בקריירה ספרותית ופרסם שבעה ספרים - בהם “תרנגול כפרות” “אהבת שאול”, “פגישה עיוורת” וספרו האחרון “נער האופניים”.

“מסע החיפוש אחר זהות ישראלית לא נגמר עד היום, הזהות הישראלית טרם גובשה. מיליון עולי חבר העמים טלטלו אותנו, זהותם משוועת להשתלב בזהותנו. כל עוד אנו במדינת הגירה, בארץ של מהגרים, לא ניטעה בנו עדיין זהות. ויש כמובן פוליטיקה. לבן גוריון היתה השקפת עולם מאחדת, הוא רצה ליצור את הישראלי, לקבץ גלויות ולמזגן. הפוליטיקה העכשווית טוב לה לפלג גלויות ושבטים - טוב לה שמתקוטטים. אין דבר בלהיות פולני, טריפוליטאי, רוני או עיראקי, אנו באנו לכאן להיות ישראלים וליצור עם יהודי אחד, לחסל את התרבות השבטית שהיא מחלה בעמנו, זה מה שרצה בן גוריון, אשכול, הם רצו איחוד. כיום יש מדיניות מפלגת המשרתת צרכים פוליטיים”.

לדבריו, "יש תרבות של אכלו לי ושתו לי אך איש לא אכל למישהו ואיש לא שתה למישהו. ישראל היא מדינה מובילית בה ניתן לעבוד קשה ולהגיע לצמרות. התחלתי את דרכי כנער שליח על אופניים, טדי קולק היה מנכ”ל המשרד - ואני כנער אופניים חלמתי להיות מנכ”ל. עשיתי עשרים תפקידים, עשיתי בגרות, למדתי באוניברסיטה, הפכתי להיות מנכ”ל, אפנדי, ובסופו של דבר החלטתי לכתוב. הפכתי להיות סופר. מכרה שלי אמרה לי לאחרונה שהשגתי הכל בחיי. שאני שייך לאליטה. אחי הצליחו. הכורדים שאנחנו העיראקים זלזלנו בהם, הם הגיעו להישגים נפלאים כי הם חכמים, מוכשרים. מי שבא לישראל כמהגר, שמגיע לארץ הגירה ומשקיע, דרכו סלולה בפניו. ונכון שליוצאי ארצות ערב קשה יותר, הם סוחבים שק של דעות קדומות, אך אנו עשינו זאת, למרות הכל”.

עוד הוסיף עמיר: “ההטמעה היא תהליך ממושך. בתי נישאה ליהודי הולנדי שלא ידע על יהדות. עשיתי מאמץ אדיר להעלותו לארץ, בני נישא לגרוזינית, בן אחר התחתן עם חצי עיראקית וחצי סורית. ילדיהם הקטנים, פרחי הארץ, הם צברים. אפילו הבנים שלי כששואלים אותם מה הם - הם אומרים שהם ישראלים. הם משוללי זהות עדתית. לא חינכתי אותם לזהות עדתיות כי יש לשמור על כל השורש ולא על חלקיו. יש דברים שיש לשמור עליהם כמובן ולכן אני כותב על יהדות עיראק - יש לי אינספור זכרונות קסומים כמו כפר העיוורים שעליו כתבתי, המקום המוזיקלי שתושביו ראו טוב יותר מן הפיקחים”.