הקברניט
האח הגדול, כנפו פרושה: כך עובדים מטוסי ריגול
צילום אווירי היה בעצם השימוש הצבאי הראשון למטוסים, והוא מסייע לגנרלים להימנע מטעויות קריטיות כבר יותר ממאה שנה. איך התפתח התחום מהמוסקיטו ועד "הציפור השחורה", איזה אינטרס כלכלי עומד מאחורי המטוסים עצמם ומה תפקידם במניעת המלחמות הבאות
שלום, כאן הקברניט; אי שם ב-1911 ישבו חיילי גדוד של צבא האימפריה העות'מנית בעמדותיהם בלוב וניסו ליהנות מהרוח הקרירה של סוף אוקטובר. האוויר היה מלא במתח: המלחמה הטורקית-איטלקית החלה רק חודש לפני כן, והאיטלקים שלחו כוחות גדולים בעוד התגבורת הטורקית התעכבה. לפתע נשמע זמזום לא ברור: מטוס קטן, עשוי קורות עץ ובד, חלף מעל לקווי העות'מנים.
מאחורי ההגאים ישב הטייס האיטלקי קרלו פיאציה, שחזר לבסיסו עם מודיעין ממעוף הציפור: היכן פרוס האויב, והאם כבר הציב את הארטילריה בעמדות. לראשונה בהיסטוריה יכלו הגנרלים לדעת היכן נמצא האויב ומה כוחו גם בלי לשלוח חוליית מסכנים עם משקפות אל מעבר לגבול; מטוס הריגול נולד.
לטורי הקברניט הקודמים
היום נדבר על מה שקרה לו מאז ומה אפשר להשיג בעזרתו. אבל לפני כן, בואו נעשה קצת סדר במושגים. למשל, אני לא בטוח שהמונח "ריגול" הכי מתאים למה שמטוסים כאלה עושים.
ומה הם עושים? ישנם מטוסים שאוספים מידע גולמי ומשדרים אותו לבסיס, שם יעבדו אותו למודיעין; ישנם מטוסים שאוספים מידע ומעבדים באוויר על בסיס מחשבים או אנשי צוות, ומעבירים אותו לניתוח והערכה בבסיס; יש כאלה שרק מצלמים סטילס ויש כאלה שווידאו. יש כאלה שמחפשים תעבורת-קשר של האויב, או פעילות אלקטרונית שמאפיינת מכ"מים ספציפיים שלו, או מערכות נשק. יש כאלה שנועדו לייצר תמונת מצב סטטית, ויש כאלה שצריכים לייצר תמונה מתמשכת ורציפה.
כך שהמילה המתאימה היא "מטוס איסוף מודיעין" (או איסוף מוטס, ליתר דיוק); וריגול? הוא מכלול הפעולות המאפשרות לצבא ללמוד דברים על יריבו בלי שהאחרון ידע מה נלמד, לאיזו מטרה ובחלק מהמקרים - שבכלל התבצעה למידה. איסוף אווירי הוא רק אחת הדרכים לעשות זאת. בנוסף, בריגול יש רובד של חשאיות. האמינו לי שאין שום דבר חשאי במטוס עם מצלמה שעבר לך מעל לבסיס.
אז עכשיו כשנסגרנו על הריגול, נדבר על המטוס: הסוג הוותיק והנפוץ ביותר, הוא מטוס הסיור, ועליו נדבר בטור זה. סיור הוא, בהגדרתו, פתיחת שטח עבור גורם אחר - כלומר, תנועה לאזור עניין וגילוי נקודות עניין בו עבור כוח שייכנס לשם או יושפע ממה שקורה שם. למשל, צילום הר בדרום לבנון שמגלה משגר טילי נ"מ שלא היה שם קודם, או מטוס אמריקאי שמגלה שברית המועצות הקימה בסיס טילים אטומיים בקובה, מטר ואסימון מפלורידה.
מטוסי הסיור היו המטוסים הצבאיים הראשונים. היו אלה כלי טיס שנדרשו להיכנס לשטח האויב, כשהלה יודע בדיוק היכן מיקם דברים שעשויים לעניין את כוחותינו - והציב בקרבתם מערכות נ"מ או פטרול מטוסי קרב. ולכן, מדובר במשימה מסוכנת ביותר.
כדי לשפר את סיכויי ההישרדות, יכלול מבנה הסיור מספר מינימלי של מטוסים, עליהם מינימום חימוש כדי לצמצם את המשקל ולאפשר טיסה מהירה יותר. בדרך כלל, טסו מטוסי סיור לבדם.
בימיו הראשונים, הסיור האווירי לא כלל מצלמה, אלא רק תצפיתן עם משקפת ומפה, שמסמן עליה עיגולים אדומים בעיפרון היכן שראה כוח אויב וכותב הערות בפנקס. זה השתנה במהירות; הרי תמונה שווה אלף קשקושים על מפה ומיליון תיאורים כלליים.
במלחמת העולם הראשונה נבנתה תורת לחימה שתלויה כולה במטוסי סיור: לא מתכננים מתקפה בלי תצלומי אוויר, לא מסתערים בלי לדעת היכן גדרות התיל קצת פחות צפופות, לא זזים בלי לדעת מה עושה הצד השני. ולכן, חיסול מטוסי סיור הפך לחיוני. עוד סיבה בגינה החליפו המצלמות את הפנקסים; נראה אם תצליח לכתוב מה ראית תוך שהברון האדום יושב לך על הזנב ויורק אש.
במהלך המלחמה נבנו כ-200,000 מטוסים, כשרובם היו מטוסי סיור או מטוסים שנשלחו למשימות סיור (ובהתאמה, גם רוב המטוסים שהופלו); גרמניה לבדה פיתחה כ-70 דגמים שונים של מטוסים כאלה.
הצילום עצמו היה רק שלב אחד: כשנחת הכלי, פותחו התמונות והחל תהליך הפיענוח: פותחו טכניקות לשילוב בין הפריימים השונים של המצלמות, שצילמו מטוסים שונים באותה גזרה - ליצירת פסיפס תצלומים אחיד, בו ניתן לצפות בתלת ממד ע"י סטריאוסקופ.
לאיזו יחידה שייך הכוח הצבאי שבתמונה? האם לגדוד 123 שספג אבדות כבדות ובקושי זז, או גדוד 321 שהרגע שב מחופשה רענן ומוכן לקרב? האם אפשר לזהות עקבות של כלי רכב נוספים שקשורים ליחידה הזאת? לאן מתקדם הכוח הזה? באיזה קצב ומה הביא איתו? כל אלו שאלות שהונחו לפתחם של אנשי המודיעין, כשהתשובות מסתתרות בתמונות.
הסיור האווירי הפך את הצבא לארגון לומד, שמבצע הערכה בזמן אמת על בסיס נתוני אמת מהשטח ולא שמועות ודיווחים; גנרלים לעיתים קרובות התפארו בהשגיהם או שגו בהערכת עוצמת האויב, ואילו כאן פותח כלי שמאפשר לראות בדיוק מה עשה היריב, היכן עשה זאת ואפשר להתחיל להעריך מה יעשה הלאה. עד סוף המלחמה צולמו כחצי מיליון תצלומי אוויר מבצעיים, ובגזרות רבות בוצעה גיחת צילום פעמיים ביום ויותר.
במלחמת העולם השנייה הפך הסיור האווירי לקריטי אפילו יותר: בניגוד לקודמתה, שהיתה סטטית ברובה והתמקדה בחפירות ובהסתערויות בגזרות ספציפיות, הפעם היתה המלחמה דינמית: כוח של מאות טנקים היה יכול להסתער ולשנות לגמרי את קו המגע ממש ביום-יומיים, כוחות גדולים הוצנחו בעורף, ותמונת המצב השתנתה הרבה יותר מהר בהרבה יותר גזרות. הוסיפו לכך שהיה מדובר בצבאות גדולים אף יותר, שהפעם נלחמים בכמה יבשות.
גם משימת הצילום האווירי הפכה למסוכנת פי כמה, לאור השיפורים ביכולות מטוסי היירוט, ההתפתחות בתחום הנ"מ והולדת המכ"מ, שהקל על איתור ויירוט פולשים מעופפים. לפיכך, מטוסי הסיור נדרשו להיות מהירים במיוחד.
אחד המוצלחים ביותר היה המוסקיטו PR, גרסת הסיור של מפציץ הקרב המפורסם (שהוא אחד האהובים עלי, סיפרתי לכם עליו פעם). בחרטומו השקוף שכב הנווט והפעיל שלוש מצלמות שונות, שנועדו לאפשר צילום מזוויות שונות של כל מטרה נבחרת.
לכל מצלמה היה אורך מוקד ועדשה שונים, כדי להפיק גם תמונת זום חדה של המטרה, גם תמונות של סביבתה שיסייעו להבין היכן היא נמצאת ולזהות אותה. בנוסף, האויב לא אוהב מרגלים מעופפים, ושלוש מצלמות שונות מאפשרות לבצע שלושה צילומים ביעף בודד, ולצמצם את שהות המטוס בשטח עוין. הצילום האווירי חרץ גורלות: מטוסי סיור איתרו את ספינת המערכה הנאצית ביסמארק ואיפשרו את השמדתה, איתרו את כוח נושאות המטוסים היפניות בקרב מידוויי ואיפשר את מחיקתו תוך דקות (מה שהוביל, לדעתי, להפסד של יפן במלחמה) ועוד ועוד.
פותחה תפיסת הפעלה גמישה למטוסי סיור: לפעמים התוצרים שלהם שימשו לאיתור מטרות, ואז נדרשו תמונות אלכסוניות מהזווית בה צפוי להגיע הכוח התוקף. לפעמים הסתפקו בתמונות אנכיות; מטרות הצריכו צילום בעונות שונות, כדי להקל על איתור והזדהות בשטח, ולעיתים קרובות נדרשו תמונות ברזולוציה גבוהה במיוחד, וטייסי הצילום פשוט חלפו בגובה אפסי מעל למטרה. כל סוג מודיעין הצריך צילום שונה, וטייסי הסיור סיכנו את חייהם יום יום כדי לספק את הסחורה.
עד לשנות החמישים, התבססו מטוסי סיור רק על מצלמות. ואז קם מתמטיקאי אמריקאי מבריק בשם קארל וויילי, ופיתח את ה-SAR - שיטה להפקת תמונה באמצעות מכ"מ. וויילי פיתח אלגוריתמיקה שמאפשרת להתייחס לכל החזר של המכ"מ בתור פריים, תוך שקלול מהירות התנועה של המטוס בין שידור לשידור. בצורה זו ניתן לבנות גם תמונות תלת ממדיות של תאי שטח גדולים מאוד. המגבלה העיקרית היתה חוסר יכולת להציג עצמים ניידים כמו שצריך - שפשוט הופיעו בתוצרי הגיחה כטשטושים.
בימי המלחמה הקרה זינק השימוש במטוסי סיור, בעוד ארה"ב ובריה"מ מנסות להשיג כמה שיותר מידע. מטוסי הסיור התפצלו לשלושה סוגים: הנפוץ מכולם היה סייר הקרב - גרסת צילום ייעודית של מטוס קרב נפוץ, עם מצלמה בגחון או באף.
סוג שני היה מטוס הסיור הכבד, כלי שמבוסס על מטוס נוסעים או מפציץ ונושא גם סנסורים רבי עוצמה וגם מערך פיענוח, כדי לשדר אחורה מודיעין ולא רק חומר גולמי. בריה"מ השתמשה לפעמים במטוסי נוסעים של אירופלוט שנשאו איתם גם מצלמות, כדי למפות איזורים בטיסתם בצורה סודית. וסוג שלישי היה מטוס הסיור הייעודי - כלי מיוחד שהותאם לסוג ספציפי של ריגול, כמו ה-U2 והציפור השחורה SR71. כלים אלה טסו מאוד מהר או מאוד גבוה, למשימות ביון בעומק שטח האויב.
שתי המעצמות הפעילו מטוסים שטסו בסמוך לגבולות רגישים ולא פעם גם עברו אותם כדי לצלם כוחות ובסיסים. לא פעם הופלו מטוסי ריגול, בעיקרם אמריקאים או שקשורים לארה"ב, לאחר שחדרו למרחב אווירי סובייטי. הדוגמה המפורסמת ביותר היא אמנם מטוס ה-U2 שהופל ב-1960 וטייסו נשבה ויצר תקרית בינלאומית מביכה לארה"ב, אך היו מטוסי ביון רבים אחרים שהותקפו.
למשל, מטוסי קאנברה בריטיים נשלחו לעומק שטח בריה"מ ואחד הגיע ב-1953 עד בסיס הטילים הסודי קפוסטין יאר, שנמצא במחוז אסטרחן - בין גאורגיה, קזחסטן ואוקראינה. לא פעם נפגעו המטוסים הללו מאש מיגים שהוזנקו ליירט אותם; ביון הוא עסק מסוכן.
ביחד עם המטוסים, המשיכו חיישני הצילום המשיכו להשתפר ולהשתנות, אך אלמנט אחד נשמר בהם - התקנתם בתוך גוף המטוס עצמו. היה בכך היגיון הנדסי: מצלמות וחיישנים אחרים הם דבר כבד, שגם ככה פוגע בביצועי המטוס. אם ישבו בתוך החרטום, למשל, יגרמו פחות להתנגדות-אוויר ולגרר שיאט את הכלי.
אבל אל לנו להתעלם מהמניע כלכלי: יצרניות המטוסים ידעו שברגע שמדינה קנתה מטוס קרב, תעדיף לקנות גרסת סיור שלו; טייסים שיודעים להפעיל את הכלי ומערך אחזקה עבורו כבר יש לה. מצלמה שאפשר לשים על כל מטוס תהיה זולה יותר מכל מטוס ותפגע ליצרניות בביזנס, בעוד שגרסת צילום של מטוס קרב קל לפתח, ואפשר למכור ביוקר; אפילו אם יעלה פי שניים מדגם רגיל, יהיה זול לאין שיעור מקליטת מטוס מדגם חדש לגמרי.
כל זה השתנה ב-30 השנים האחרונות: עם שוך המלחמה הקרה צללו תקציבי הביטחון; צבאות החלו לדרוש מטוסים רב משימתיים כשירי-סיור ומצלמות נתיקות מסוגים שונים, עבור סוגים שונים של סיור אווירי.
התעשיות הבטחוניות נאלצו להשקיע יותר במזעור, כדי שכל רכיבי המצלמה והמכ"מ ייכנסו למארז אחד - פוד - אותו אפשר לשאת תחת כנפי מטוסים שונים. החברות החכמות ביותר השקיעו בפודים שיתאימו כמעט לכל מטוס קו ראשון, והן אלה שכבשו את שווקי המערב ויצרו את הסטנדרט.
המעבר ממטוסי צילום לפודים נתן גמישות רבה לצבאות; פתאום, אפשר להפוך כל F16 למטוס סיור, ולהעביר את הסנסור הנתיק מטייסת לטייסת בעת הצורך. חכם יותר לתת לכל הטייסים כשירות למשימות צילום, וכך אפשר לסגור את טייסות הצילום הייעודיות ולהיפטר ממטוסים יקרים.
תחום הצילום המוטס צומח ומתפתח בהתמדה, גם בעידן האיסוף מן החלל; על אף שיפורים בביצועי הלוויינים, עדיין מדובר בכלים שזמינותם מוגבלת; לא לכל מדינה יש לוויין, לא כל בעלת לוויין יכולה להציבו היכן שתצטרך מתי שתצטרך וכולי. לפיכך, נמשך השיפור בטכנולוגיות המטוסים והתשתיות התומכות שלהם: טכניקות, מכשור ותוכנות לפענוח תוצרי הסיור. ברבות הימים צמחו מערכות מידע גיאוגרפי בעלות שכבות מידע דינמיות, מה שהעביר לאזרחות טכניקות מיפוי שסייעו בפיתוח שירותי מפות של חברות אינטרנט.
קל לראות למה מטוס הריגול שימושי במלחמה. ואני סבור שהוא שימושי לא פחות בעתות שלום. למה? כי אם יש דבר מסוכן ביחסים בינלאומיים, הרי שאלו הפתעות. הפתעות מחייבות פוליטיקאים לקבל החלטות במהירות, והם לרוב לא מאוד מוצלחים בכך.
ב-1962 חלף מטוס U2 מעל לקובה ואימת הערכה מודיעינית: ברית המועצות פרסה שם טילי קרקע-קרקע עם ראשי נפץ גרעיניים. מיד פרץ משבר הטילים המפורסם ונשיאי שתי המעצמות הטילו את העולם אל סף מלחמה גרעינית אמיתית; מלחמה איומה שנמנעה על אף פעולות המנהיגים, ולא בזכותן.
בימינו, כשמעצמות מתעסקות פחות בכיבושים חמושים ומסתפקות באיומים ריקים (לפעמים, בטוויטר), מספקות טיסות הצילום יותר מידע תומך-החלטה, שיכול לצמצם את הסיכוי לפעולה נמהרת. כל הגעה לשולחן המו"מ מגובה במודיעין מדויק ומהימן, והרי מה טוב יותר ממראה עיניים. טיסה נעימה!