אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
“סיפור הפרברים" החדש בברודווי: הצד המהפכני והאלים צילום: Julieta Cervantes

“סיפור הפרברים" החדש בברודווי: הצד המהפכני והאלים

הקלאסיקה האמריקאית הגדולה עלתה בגרסה מחודשת ומהפכנית, הכוללת מסרים חברתיים ופוליטים זועמים. הקהל שלא נוטש באמצע מריע

09.02.2020, 08:36 | ירון פריד

משהו כמעט בלתי נתפס קורה ברגעים אלה על במות ברודוויי: נבחרת של יוצרים בלגיים מוכרת קרח לאסקימואים ומלמדת את האמריקאים איך להתאים את "סיפור הפרברים" לשנת 2020.

קראו עוד בכלכליסט

היהלום בן ה־63 שבכתר המיוזיקלס האמריקאיים שמר כל השנים בקנאות דתית ובחרדת קודש על צלמו הראשוני, בעיקר הכוריאוגרפיה המקורית המפורסמת של ג'רום רובינס, עם צליל נקישת האצבעות של חברי הכנופיות.

סיפור הפרברים. 50 אמריקאים בני כל הדתות והגזעים. הליהוק החדש מבטל את הרעיון של לבנים נגד היספאנים, צילום: Julieta Cervantes סיפור הפרברים. 50 אמריקאים בני כל הדתות והגזעים. הליהוק החדש מבטל את הרעיון של לבנים נגד היספאנים | צילום: Julieta Cervantes סיפור הפרברים. 50 אמריקאים בני כל הדתות והגזעים. הליהוק החדש מבטל את הרעיון של לבנים נגד היספאנים, צילום: Julieta Cervantes

עכשיו הבמאי הבלגי המהולל (שיושב ופועל בהולנד) איבו ואן־הובה, מאלילי התיאטרון הנסיוני החדש, וגם הילד הרע הנצחי של הז'אנר, והכוריאוגרפית הבלגית האוונגרדית המובילה אנה תרזה דה קירסמייקר (שביונסה הודתה, תחת לחץ משפטי, כי "לקחה בהשאלה" אלמנטים מיצירה שלה לקליפ של "קאונטדאון") – שניהם באזור שנות ה־60 לחייהם - שוברים את הכלים והולכים עד הסוף בגרסה רדיקלית של המחזמר.

הם מחקו כל זכר לרובינס, כולל נקישת האצבעות, העבירו את העלילה לימינו, עם אייפונים והקרנות וידיאו שיכניסו את הרחוב ה"אמיתי" (לוקיישנים בברונקס, מזרח הארלם וגם פורטו ריקו) אל הבמה, יחשפו בצילומי תקריב קעקועים, טבעות פירסינג, פצעי בגרות ובגרות כפויה של צעירים שהחיים לא האירו להם פנים. "זה סיפור על עולם בלי הורים", טוען ואן הובה, שמחכה לטראמפ בפינה עם נגיעות חברתיות־פוליטיות נושכניות.

"אני מרגיש שהיצירה הזאת נכתבה היום, הרגע", אמר בראיון ל"ווג". "היא מציגה את אמריקה, והעולם בכלל, כמקום מתפורר, מפולג, משוסע ומלא שנאה וייאוש, שבו אנשים מחפשים אחדות על ידי הדרה של 'האחר'. זה היה שם תמיד. כבר בדקות הראשונות אתה רואה עוני, גזענות, אפליה על רקע מגדרי ומועקה גדולה. משהו מאוד אכזרי. השאיפה היא לעשות את 'סיפור הפרברים' של המאה ה־21, ולפתות את הקהל ללכת איתנו”.

הוא צמצם את אורך ההצגה ל־105 דקות מהודקות ללא הפסקה. ואן־הובה מבקש ליצור פצצת זמן ותחושה של חוסר נשימה, כשהדמויות בעצם רצות – ולא צועדות - אל מותן הטראגי הבלתי נמנע. "ההפקה נושמת ומתקדמת בקצב של הנעורים. לנערים האלה אין זמן לעצור ולחשוב מה הם עושים. הם הורגים, סובלים ושוב הורגים".

הוא בחר להדגיש את הצד המחוספס, המלוכלך, המכוער והאלים של הג'ונגל האורבני שבו מתקיים המיוזיקל, שכולו בעצם סדרה של קרבות בעיניו, אידיאולוגיים ופיזיים. כור ההיתוך האתני של ניו יורק נפיץ ומסוכן יותר מתמיד, בעיית המהגרים חריפה מאי פעם, ואפילו האתנחתה הקומית היחידה של המחזמר, "סרג'נט קרופקי", הופכת למתקפה זועמת במיוחד על המשטרה. לוואן־הובה אין סבלנות להומור. בהפקה שלו יהיה ערפל, גשם וגם שיטפון בקנה מידה כמעט תנ"כי, שיבקע את העולם לשניים.

אחרי אודישנים מקיפים של 1500 שחקנים־רקדנים, שנמשכו יותר משנה, ואן־הובה ודה קירסמייקר הרכיבו להקה מגוונת במיוחד. 50 אמריקאים בני 17-25, בני כל הדתות, הצבעים, הצורות והגזעים, שרובם המוחלט עושה פה את טבילת האש שלו בברודוויי, ושלדברי הכוריאוגרפית מביאים "שפיץ חד, אש והתבוננות עמוקה בעולם שסביבם, כי ריקוד הוא דרך מחשבה". הליהוק מבטל את רעיון ה"לבנים נגד היספאנים" שהוביל את כל ההפקות הקודמות (ואת הסרט זוכה האוסקר), ומייצג את אמריקה החדשה והמורכבת, שבה גם המיעוטים שונאים, או לפחות לא מבינים, את המיעוטים האחרים.

האולמות בהצגות ההרצה (שהתארכו בגלל פציעות של כמה רקדנים) מלאים בינתיים, אבל גזר הדין של הביקורות יינתן רק ב־20 בפברואר, אם כי ב”ניו יורק טיימס” סופר כי למרות נטישות הפגנתיות באמצע של כמה צופים, הקהל מגיב באקסטזה רבתי לתוצאה. צוות היוצרים של ההפקה שתקציבה נאמד ב־15 מיליון דולר ממשיך לבצע שינויים, קיצורים ועדכונים עד לבכורה הרשמית. המתח בשיאו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות