אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אוסקר 2020: פרזיטים, במובן הטוב צילום: Getty Images

אוסקר 2020: פרזיטים, במובן הטוב

זכייתו של “פרזיטים" הדרום־קוריאני בארבעה פרסי אוסקר היא לא פחות מהיסטורית. היא מבשרת על עידן חדש, בינלאומי ופלורליסטי, באקדמיה האמריקאית לקולנוע

11.02.2020, 08:28 | יאיר רוה

זוכי האוסקר השנה היו מיקס משונה בין הצפוי־לחלוטין, ובין המפתיע וההיסטורי, בטקס שזרם בזריזות ורץ מקטע לקטע אבל לא עצר לרגע כדי להבחין שזה היה אירוע מכונן בתולדות התחרות: בשנתיים האחרונות ראשי האקדמיה עשו מאמץ עצום להגדיל את מספר חברי הארגון וכך להגביר את הגיוון שלו. מחאת #אוסקר־כה־לבן מלפני ארבע שנים הדהדה בראשן של נשיאת האקדמיה הקודמת והמנכ”לית ובתוך שנתיים גדל מספר חברי האקדמיה ב־50%: מכ־6,000 בעלי זכות הצבעה לכמעט 9,000. כולל נוכחות גדולה של אנשי קולנוע בינלאומיים. האקדמיה עדיין ברובה אמריקאית, עדיין ברובה גברית ועדיין ברובה לבנה, אבל הרוב הזה קצת דולל בחודשים האחרונים.

השינוי הדמוגרפי הזה לא בא לידי ביטוי בשלב המועמדויות, ונדמה היה בתחילה שלא משנה מה עושים - לפרסי האוסקר יהיו הצבע והמגדר הקבועים שלהם. נטלי פורטמן, למשל, ביטאה את מחאתה על כך שאף אשה לא היתה מועמדת לפרס הבימוי בכך שהופיעה עם שמלה שעליה נרקמו שמות המשפחה של הבמאיות שהגיע להן - בהן עלמה הראל, שזכתה בפרס גילדת הבמאים לסרט ביכורים על “האני בוי”, אבל לא היתה מועמדת לאוסקר. לעומת זאת, פורטמן נראתה מרוצה ושמחה מאוד להעניק את פרס התסריט המעובד לטאיקה וואיטיטי על “ג’וג’ו ראביט”, על חשבון התסריט הטוב יותר של גרטה גרוויג ל”נשים קטנות”. וואיטיטי מביים אותה עכשיו ב”תור 4”. שמה של גרוויג נותר רקום על השמלה.

מצד שני, העורך של “פורד נגד פררי” ביטא בנאום הזכייה שלו את אכזבתו מכך שבמאי הסרט, ג’יימס מנגולד, לא מועמד לפרס הבימוי. להזכירנו שכשיש רק חמישה מקומות למועמדים, לפעמים גם גברים לבנים נשארים בחוץ.  
השחקנים וצוות ההפקה של “פרזיטים”, עם הבמאי בונג ג’ון־הו במרכז, אוחזים בפסלוני האוסקר. ניפצו כל סטטיסטיקה וכל תחזית מוקדמת, צילום: Getty Images השחקנים וצוות ההפקה של “פרזיטים”, עם הבמאי בונג ג’ון־הו במרכז, אוחזים בפסלוני האוסקר. ניפצו כל סטטיסטיקה וכל תחזית מוקדמת | צילום: Getty Images השחקנים וצוות ההפקה של “פרזיטים”, עם הבמאי בונג ג’ון־הו במרכז, אוחזים בפסלוני האוסקר. ניפצו כל סטטיסטיקה וכל תחזית מוקדמת, צילום: Getty Images

גם ארבעת פרסי המשחק רמזו לכך שלא משנה מה תעשה האקדמיה, כלום כנראה לא ישתנה. בראד פיט, לורה דרן, רנה זלווגר וחואקין פיניקס הם ארבעת השחקנים שזכו בכל פרסי המשחק מאז גלובוס הזהב ועד האוסקרים - כולל הבאפט”א, פרסי גילדת השחקנים ופרסי בחירת המבקרים. כאילו כל 9,000 הבוחרים מצביעים באופן אוטומטי ורובוטי לברירות מחדל.

פרזיטים במובן הטוב

רנה זלווגר? באמת? מי שהצביע עבורה, קיבל במתנה את אחד מנאומי הזכייה הגרועים והמטושטשים בתולדות הטקס. אבל אז הגיע “פרזיטים”. כאילו שיוצרי הסרט ושחקניו הסתננו אחד־אחד לתוך הטקס בלי שהעשירים מהוליווד שמו לב והפכו להם את הבית.

הזכייה של “פרזיטים” - הצלחה עולמית שגם בארץ צפו בו כבר 140 אלף אנשים - ניפצה את כל הסטטיסטיקות, כי שום דבר כזה מעולם לא קרה קודם: מעולם לא זכה באוסקר סרט שאינו דובר אנגלית (אף שהיו כבר כמה וכמה מועמדים כאלה בעבר, כולל “רומא” בשנה שעברה שלא הצליח לעשות את זה). סרטים בשפה זרה זכו בעבר בקטגוריות בכירות כמו בימוי (“רומא”), תסריט (“דבר אליה”) ומשחק (“החיים יפים”), אבל מעולם לא היה סרט שגם זוכה בפרס הסרט בשפה זרה (שמהשנה נקרא “פרס הסרט הבינלאומי”), גם בבימוי, גם בתסריט וגם בפרס הסרט הטוב ביותר. וזה קורה אחרי ש”1917” זכה בכל הפרסים המקדימים שהיו אמורים לחזות זכייה באוסקרים.

ובכן, נפתח עידן חדש באקדמיה האמריקאית לקולנוע, עידן בינלאומי, עידן שמכיל שפות זרות וסרטים עם תרגום, וגורם לנו - מסקרי התחרות - להבין שלפרסים המקדימים כבר אין באמת חשיבות (אלא אם את רנה זלווגר).

זו היתה השנה השנייה שבה מפיקי האוסקרים בחרו לקיים את הטקס ללא מנחה. את מונולוג הפתיחה, לפיכך, הגישו סטיב מרטין וכריס רוק, שניהם מנחי אוסקר בדימוס. “כמה נפלא להיות מורד בדרגה”, אמר מרטין בשידור, ואז שאל “למה בעצם אין יותר מנחה לאוסקרים?”. על כך ענה רוק: “בגלל טוויטר”.

תזכורת לכך שבשנה שעברה ציוץ פוגעני ממופע סטנד־אפ ישן גרם לקווין הארט להתפטר מתפקיד המנחה. אף קומיקאי לא רצה יותר לעמוד בקו האש, והאקדמיה חששה לבחור מנחה שאחר כך גם יתגלה כמי שעשוי לעשות למוסד הזה נזק תדמיתי. אז אין מנחה. וכך הטקס הסופר־מלוטש השנה (שגרסה ערוכה ומתורגמת שלו תשודר היום ב־21:30 ב־yes1 וב־STINGTV ) היה כמו מירוץ שליחים של שחקנים, כוכבים, מועמדים וזוכי עבר שמעבירים ביניהם את השידור, האחד מציג את השני, שמציג קליפ, שמציג את מגיש הפרס, שמציג את המועמדים, וכו’ וכו’ וכו’. זה היה יעיל, מהיר, ואנרגטי. והיו ניסיונות יפים לבדר. אבל חוץ מבדיחה אחת של ריי רומנו, שהגיש עם סלמה הייאק את פרס האיפור, זה היה טקס נטול פאנצ’ים.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות