צילום: באדיבות YES
העונה השנייה של "החברה הגאונה": חסרה פרשנות קולנועית יצירתית
משהו דל בעיבוד למסך של הסדרה שמבוססת על רב המכר המופלא של אלנה פרנטה. זה כמו העתק־והדבק. כך זה היה בספר, אז עכשיו גם בסרט. רק פחות
לפני ארבע שנים כאשר יצא לאור הספר "החברה הגאונה שלי" בעברית, קראתי אותו בנשימה אחת. אחר כך חיפשתי את שאר שלושת הרומנים הנאפוליטנים עבי הכרס של אלנה פרנטה באנגלית וקראתי גם אותם בשקיקה. כמו ילדה שמגלה את סדרת ספרי הארי פוטר לראשונה.
הספרים על חברות ארוכת שנים בין שתי חברות — אלנה ולילה — שבאו משכונת עוני בנאפולי ובילו את חופשותיהן בעיירות על חוף אמלפי, עשו את מה שספרים טובים אמורים לעשות: שיגרו את קוראיהם לעולם אחר, רחוק אך גם מוחשי, מרתק, מקסים ושלם. לנו, אנטוניו, פסקואלה, אלפרדו, נינו, ג'ינו ורינו נבראו בדמיון כאנשים אמיתיים שליוו את המחשבות של קוראים רבים בעולם. המסתוריות סביב הסופרת שכותבת בשם עט שלא ידוע מי עומד מאחוריו — תרמה לעניין הרב שהספרים האלה הציתו.
כמה מפתיע היה לגלות שהסדרה האיטלקית, המשודרת ב־HBO (אצלנו בהוט, יס וסלקום טי־וי) והופקה בשיתוף הטלוויזיה האיטלקית RAI, שהיתה עיבוד של הספר הראשון, לא הצליחה לעורר בי אפילו קצת מההתרגשות בזמן הצפייה. הפרקים הראשונים של העונה הראשונה מ־2018 לא היו רעים, להיפך, הם היו נאמנים מאוד למקור (אלנה פרנטה מעורבת בכתיבה). השחקניות תאמו את המראה וההתנהגות שנבראו בדמיון, הפרקים צולמו בחלקם לפחות בדרום איטליה, באיזור אמלפי, שהוא מהמקומות היפים בעולם. אבל היה משהו דל בעיבוד הזה, כמו "העתק והדבק". כך זה היה בספר — אז עכשיו זה בסרט. רק פחות. כי היריעה של סדרה, גם אם היא מרובת פרקים, בהכרח קצרה מזו של סדרת ספרים.
היופי ביצירה ספרותית שמעובדת למסך הוא שאפשר לתת לה פרשנות ובימוי אחרים. בגרסה של "החברה הגאונה" לא השתמשו בכלים האלה. די לראות את הסרט החדש של "נשים קטנות" כדי להבין כיצד אפשר לתת פרשנות מעניינת ושונה, מרגשת ומרגיזה, לספר שעשו לו עיבודים רבים, מבלי לפגום במקור האהוב. ויש עוד הרבה דוגמאות מצוינות לעיבודים נהדרים, כמו "גאווה ודעה קדומה" או "סיפורה של שפחה" (לפחות בעונה הראשונה שלה).
היום עולה העונה השנייה של "החברה הגאונה", המבוססת ברובה על הספר השני — "הסיפור של שם המשפחה החדש", בשני פרקים בערב הראשון לשידור. הסדרה, שתשודר גם היא ב־HBO, מתחילה במקום בו הסתיימה הראשונה. החברות הן כבר נערות שקיבלו כמה החלטות משמעותיות להמשך חייהן. אגב, החלטות, שלפי כמה סצינות בפרק הראשון של העונה השנייה הן ממש גרועות.
העונה הזאת מתרחשת בשנות ה־60 של המאה ה־20. בפרק הראשון אלנה (מרגריטה מז'וקו) ולילה (גאיה גירצ'ה) נפגשות אחרי שלא התראו תקופה מסוימת. לילה התחתנה ואלנה, לנו זאת אומרת, שוקלת לעזוב את הלימודים. השתיים ממשיכות ביחסיהן הקרובים, שהם בריאים וחולניים ומורכבים ופשוטים באותו זמן. כעת, הן בשלב מעניין בחייהן, שהוא גם שלב מעניין בעולם: שנות ה־60 הסוערות שהדיהן מגיעים בטפטופים אפילו לדרום איטליה.
עוד שינוי משמעותי בעונה זו, שגם בזכותו כדאי לתת לה צ'אנס, זה ששניים מתוך שמונת הפרקים מבוימים על ידי אשה — אליצ’ה רורוואכר ("לזרו השמח") שעובדת עם הצלמת הקבועה שלה הלנה לובארט. הבמאי הראשי הוא סבריו קוסטנזו שיצר את הסדרה לאחר שנבחר על ידי פרנטה, שמעורבת בתסריט גם הפעם.