זו ילדותי השביעית: משתתפי הסדרה "אפ" כבר בני 63

סדרת הטלוויזיה “אפ” של מייקל אפטד, שמתעדת קבוצה של 14 בריטים בדילוגים של שבע שנים, מאז היו בני שבע, היא פרויקט אפי בכל קנה מידה: קולנועי, חברתי, היסטורי ואנושי. המפגש עם אותם אנשים לאורך חייהם, ולאורך חיי הצופים, מרתק בגללם ובגללנו. הוא יוצר השתקפות מעניינת ומרגשת בין הצופים למצולמים. במיוחד לצופים (כמוני) שמלווים את הסדרה לאורך השנים. הם אמנם בריטים, אמנם מבוגרים יותר, אבל כל פעם שהם מתבקשים על ידי אפטד לספק סיכום ביניים של חייהם, כך עושים בלבם גם הצופים.

בראשון שעבר עלה השלב העדכני ביותר של הפרויקט, הכולל שלושה פרקים ששודרו ביס דוקו ונמצאים כעת גם ב־VOD של יס, ובהם המשתתפים הם בני 63 ולכן קוראים לשלב הזה “63 אפ”.

מתוך הסדרה, ג'ון בצעירותו ובגיל 63. איך החיים יתפתחו מכאן | צילומים: באדיבות YES דוקו

גיבורי הסדרה, ממעמדות שונים, מספרים את הסיפור שלהם, של דורם, ומשקפים את התקופה שבה אנו חיים. כך למשל טוני ידע לנבא בפרק “49 אפ” את המשבר הכלכלי, שכבר פגע ברבים בשלב של “56 אפ”; ובפרק הזה הוא מדבר על הברקזיט, שהוא הצביע בעדו, אבל היום יודע שלא היה עושה זאת ועל המאבק שלו, כנהג מונית, בחברת אובר.

לא ברור אם זה הגיל או העולם, אבל המשתתפים פחות מתנגדים לפרויקט הזה מבשנים קודמות. אולי זה כי התרגלו לכך. הם הרי חיים בעולם שבו כולם מתעדים את עצמם בכל רגע: מתוכניות ריאליטי ועד לסטורי באינסטגרם. יש להם יתרון אפילו, כי הם התחילו קודם.

הפרויקט החל כסרט חד פעמי בשחור־לבן. ב־1964 צילם במאי התעודה פול אלמונד פרק בסדרה “עולם בפעולה” על 14 ילדים בני שבע באנגליה, המשקפים את מצב האומה, תוך בחינה של שיטת המעמדות באנגליה. הילדים באו מכל שדרות העם, אך היה ברור מהמבטאים, מהבגדים ומדבריהם, מי בא ממעמד גבוה ומי מנמוך. אחד מעוזרי ההפקה בסרט הראשון היה מייקל אפטד, אז בן 22 ‏(גדול מהילדים ב־15 שנים‏) ולימים במאי הוליוודי ‏(“גורילות בערפל”, “העולם אינו מספיק”‏), והוא החליט לפגוש את הילדים שבע שנים אחרי הסרט הראשון, וליצור מזה את הסרט “שבע ועוד שבע”. משם צמח הרעיון לסדרת התעודה רחבת ההיקף בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי — “אפ”.

היום, כשהוא בן 78, והם בני 63 יש ביניהם קרבה. “אתה מכיר אותי, מייקל”, אומר אחד מהם כשהוא נשאל שאלה שלא קל לו אתה. הוא צודק. אפטד ליווה אותם מאז היו ילדים חמודים בני שבע, מתבגרים הפכפכים בני 14, צעירים מלאי שאיפות בני 21, עצבניים בני 28, הורים עייפים בני 35, קרייריסטים ואנשי משפחה מפוכחים בני 42, חלקם בסבב שני של עבודה ונישואים בני 49, ומיושבים בני 56. כעת הם מתקרבים לגיל פרישה — בני 63. הם מתמודדים עם פרידות מהורים מבוגרים, גאווה ודאגה לילדיהם ולנכדיהם, עם מחשבות על פנסיה, עם הבנה מסוימת לגבי האופן שחייהם יתפתחו מכאן, והתמודדות עם בעיות בריאותיות.

איש מיוצרי הסדרה בעלת הקונספט החדשני, שבכל פרק שלה משלבים קטעים מהפרקים הקודמים היוצרים רצפי התבגרות של הדמויות, לא העלה בדעתו איזה מקום יהיה לפרויקט. “הראה לי את הילד עד גיל שבע ואראה לך את האדם”, היא האימרה של איגנציוס מלויולה, מייסד מסדר הישועים, שעומדת בבסיס הסדרה.

היא מועלית כאן שוב. סו, אחת הבנות המעטות שהשתתפו בסדרה, מסכימה עם הקביעה. “ישנן התכונות המולדות של האדם — אם הוא מוחצן, מופנם, רציני או שובב. אבל אז קורים החיים”. עוד היא נשאלת אם לסדרת הסרטים הזו יש משמעות עבורה. “מבחינתי כן”, היא אומרת. “זה מפעל חיי”.