אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

כפיר: מטוס הקרב הכי ישראלי שיש

הוא נולד בקומבינה יצירתית וטריק מלוכלך, התפתח כערבוב של טכנולוגיה אירופית ואמריקאית וכמו הרבה ישראלים, נסע לדרום אמריקה עם שחרורו מצה"ל. סיפורו של מטוס קרב כחול-לבן, שמצליח לעשות בית ספר גם ל-F16 בתרגילים בינלאומיים

15.02.2020, 08:01 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; היום נדבר על מטוס הקרב הכי ישראלי אי פעם, סיפור של חוצפה חוצת גבולות. הוא התחיל בקומבינה פלילית לגמרי, המשיך בשעטנז של טכנולוגיה אמריקאית ואירופית, כמו הרבה ישראלים, נסע לדרום אמריקה אחרי שהשתחרר משירות סדיר בצה"ל - ובסוף הצליח לעשות בית ספר גם למטוסים הכי מתקדמים בעולם.

 

לטורי הקברניט הקודמים

 

סיפורו מתחיל ב-1967, כשנשיא צרפת שארל דה-גול החליט שהגיע הזמן לסיים את הרומן עם ישראל; מדינתנו הצעירה הפכה לגורם הפכפך במזרח התיכון, ולראייתו שותפות עמה תטרפד את יחסי צרפת עם מדינות ערב והנפט המתוק שלהן. לדה גול לא היה אכפת שישראל היא קליינטית חלומית עבור תעשיית הביטחון הצרפתית: קונה נשק בכמויות, משלמת בזמן, ותמיד מסובכת במלחמות וצריכה לקנות עוד נשק.

 

טייסים ישראלים רצים למטוס מיראז טייסים ישראלים רצים למטוס מיראז' 3 מתוצרת צרפת במהלך מלחמת ששת הימים | צילום: norighttoleave טייסים ישראלים רצים למטוס מיראז

 

 

ישראל זעמה על קץ הרומן: מטוסי מיראז' 5, עליהם כבר שילמה, היו אמורים להגיע מצרפת לארץ והנה קם לו דה גול והרג את העסקה. אז מיטב מרגלינו, כנראה בסיוע שקט של מייסד יצרנית המטוסים דאסו, השיגו בחשאי את התוכניות של המיראז' הזה. גניבה לצורך ייצור עצמי היא עבירה לכל דבר ועניין, וכמותה נעשו רק בודדות בהיסטוריה (פעם אחת בידי רוסיה, ופעם אחת בידי סין); לא פלא שעוררה זעם צרפתי עצום. אך לישראל לא היתה ברירה: הזדקקנו למטוסי קרב. פה בארץ עשו אנשי התעשייה האווירית מטוס חדש מתוכניות המיראז', נשר שמו, והוא נכנס לשירות ב-1971.

אותו נשר התגלה כבוננזה מטורפת: טייסינו המעולים השמידו בעזרתו יותר ממאה מטוסים של מדינות ערב. לתעשייה האווירית הבריקו העיניים; מבחינתה, נחצה פה רף חשוב. והנשר? הוא היה רק צעד ראשון.

מטוס הנשר, צילום: combatace מטוס הנשר | צילום: combatace מטוס הנשר, צילום: combatace

היו לו מנועים מתוצרת ישראל, מבוססי עיצוב צרפתי. היו אלה מנועים לא רעים, אבל מדינת ישראל בדיוק נכנסה למערכת יחסים חדשה ומחייבת מאוד עם ארצות הברית, והנדוניה האמריקאית כללה את המנועים הכי טובים שיש.

כוכב הקטלוג היה ה-J79 של חברת ג'נרל אלקטריק, ששניים מסוגו הניעו את הפאנטום האדיר. ובתעשייה האווירית הבינו שאם יצליחו לזווג בין המנוע הזה והנשר, יקבלו מטוס חדש לגמרי עם יכולות חדשות לגמרי.

מנוע ה-J79 של הפאנטום, צילום: GE Aviation מנוע ה-J79 של הפאנטום | צילום: GE Aviation מנוע ה-J79 של הפאנטום, צילום: GE Aviation

זה לא שהנשר היה מטוס רע, פשוט מוגבל; לא היה לו מכ"מ והוא הסתמך על הנחיות של בקרה קרקעית כדי למצוא מטרות, יכולת נשיאת החימוש היתה מצומצמת, שיעור הנסיקה היה נמוך משל המיג 21 והמיג 23 והוא פשוט היה ישן מכדי להאריך ימים בסביבה סוערת כמו המזרח התיכון. וכאן החל פיתוח מטוס חדש, כפיר שמו. הרעיון היה לעצב כלי בתצורה מיראז'ית טיפוסית עם כנף דלתא גדולה, אך עם מערכות בסטנדרטים אמריקאיים, מכ"מ מתקדם וכמובן - מנוע חזק בהרבה.

 

הוא עבר כמה גלגולים לפני שנכנס לשירות. בתחילה בוצע ניסיון לשדך בין המנוע האמור ובין גוף הנשר, במטוס ניסוי שזכה לשם טכנולוג והמריא באוקטובר 1970. המנוע החדש הצריך התאמות, כגון חרכי קירור נוספים, שכן ה-J79 היה חזק בהרבה ממה שתוכננה השלדה לשאת במקור. ביוני 1973 פותח דגם משופר, בעל שיפורים אירודינמיים, בראשם שני מייצבים שנתנו לו את השם "כפיר גדרות"

 

מטוס הטכנולוג במוזיאון חיל האוויר, צילום: שאטרסטוק מטוס הטכנולוג במוזיאון חיל האוויר | צילום: שאטרסטוק מטוס הטכנולוג במוזיאון חיל האוויר, צילום: שאטרסטוק

ב-1975 הושלם הפיתוח והחל ייצורו של הכפיר C2, שכבר לבש את צורתו המוכרת: זוג כנפוני קנארד על כונסי האוויר, שסייעו בשליטה ובתמרון, כנף משודרגת בעלת חריץ בחזיתה, ומערכות משופרות. ביום העצמאות באותה השנה השתתף הכפיר במפגן יום העצמאות, וסחט מחיאות כפיים סוערות; מטוס כחול לבן, קרא הקהל בהתלהבות.

המטוס הוצב במספר טייסות קרב, והטייסים חיבבו אותו; הקוקפיט שלו אמנם היה צפוף בהרבה משל הפאנטום, אך הוא היה זריז ונוח לשליטה. הוא טס במהירות של מאך 2.4 (לעומת מאך 2.1 בנשר, ו-2.23 בפאנטום) וטיפס לגובה בשיעור נסיקה של 233 מ' לשנייה (83 בנשר, 210 בפאנטום).

מטוס כפיר בטיסה, צילום: חיל האוויר הישראלי מטוס כפיר בטיסה | צילום: חיל האוויר הישראלי מטוס כפיר בטיסה, צילום: חיל האוויר הישראלי

באותם ימים היה הכפיר המטוס החדיש ביותר של החיל, אך התהילה נמשכה בערך שנה ולא יותר; בסוף 1976 נחתו בישראל מטוסי ה-F15 הראשונים, וניפצו את כל הסקאלות; אף מטוס קרב לא איפשר ביצועים כאלה, טווח כזה או יכולת נשיאה כזו.

מטוס כפיר פונה. שימו לב לכנפוני הקנארד בחזית, צילום: חיל האוויר הישראלי מטוס כפיר פונה. שימו לב לכנפוני הקנארד בחזית | צילום: חיל האוויר הישראלי מטוס כפיר פונה. שימו לב לכנפוני הקנארד בחזית, צילום: חיל האוויר הישראלי

בשנות השמונים הוכיח המטוס את עצמו במשימות תקיפה וסיור, במלחמת לבנון הראשונה. התעשייה האווירית היתה גאה במעשה-ידיה ובצדק. והיה לה חזון מאוד שאפתני לפיתוח סדרה של מטוסי קרב עתירי-יכולות, ארוחת מלכים טכנולוגית כשהנשר והכפיר הן רק מנות הפתיחה.

זוג כפירים במבנה, צילום: חיל האוויר הישראלי זוג כפירים במבנה | צילום: חיל האוויר הישראלי זוג כפירים במבנה, צילום: חיל האוויר הישראלי

אבל לא כולם פירגנו ליצירתיות הישראלית. ארה"ב עקבה אחר הפרויקט בזהירות; מוצלח ככל שיהיה, הכפיר C2 היה כינור שני לאגדות מעופפות כמו ה-F15 אבל מה? הישראלים האלה תחמנים והם מכוונים גבוה מאוד. לא ירחק היום, סברה ארה"ב, בו יציגו מערכות מקבילות באיכותן לשלה. והיום הזה הגיע באמצע שנות השמונים; מטוס הלביא. היה זה כלי רב משימתי חכם וזריז ביותר, שיכולותיו הטילו צל על ה-F16 שלה בכבודו ובעצמו.

הפרויקט ההוא בוטל מתוך מניעי תקציב, אבל לא רק; הלו, חבר'ה, התבלבלתם, רמז הדוד מאמריקה, פטרונה של מדינת ישראל. מטוסי קרב עיקריים? קחו F16 במקום לפתח משהו משלכם. האמריקאים לא אוהבים מתחרים, וכבר חיסלו בעבר פרויקטים של מטוסי קרב שעלולים לאיים על תוצרתה - מקנדה ועד בריטניה.

הלביא באוויר, מלווה בכפיר דו מושבי, צילום: התעשייה האווירית לישראל הלביא באוויר, מלווה בכפיר דו מושבי | צילום: התעשייה האווירית לישראל הלביא באוויר, מלווה בכפיר דו מושבי, צילום: התעשייה האווירית לישראל

 

 

מה עשתה התעשייה האווירית עם חלום הלביא שנגוז? יישמה מערכות שפותחו עבורו בדורות הבאים של הכפיר, וכך נולד הכפיר C7. לאחר מלחמת לבנון שודרגו הכפירים לגרסה זו, והכלי המשיך לשרת בצה"ל.

 

עם הזמן התייעל חיל האוויר ובחר לצמצם את מצאי המטוסים כדי להוריד עלויות תחזוקה וצורכי חלפים. בסופו של דבר, F16 מסוגל לעשות כל מה שעושה הכפיר ועוד. באמצע שנות התשעים הפך ממטוס קו ראשון למטוס חירום, ובהמשך הוחלף לחלוטין במטוסים אמריקאיים.

 

כפיר C7 במוזיאון חיל האוויר, צילום: שאטרסטוק כפיר C7 במוזיאון חיל האוויר | צילום: שאטרסטוק כפיר C7 במוזיאון חיל האוויר, צילום: שאטרסטוק

 

התעשייה האווירית ראתה את הפוטנציאל המסחרי שבמטוס: אוסטריה התעניינה ברכישת כפירים עוד בשנות השבעים, והמטוס עצמו היה פלטפורמה גמישה ונוחה לשדרוגים, שגם הוכחה מבצעית וגם נצבר ניסיון רב בשיפור שלה. החברה ניסתה למצוא למטוס קליינטים בחו"ל, אך ארה"ב לא אהבה את הרעיון; כבעלת מנועי ה-J79, היה בכוחה לקבוע לישראל למי מותר ולמי אסור למכור מטוסים שנשענים עליהם. 

 

מה עושים עם הכפירים? מוכרים!, צילום: חיל האוויר הישראלי מה עושים עם הכפירים? מוכרים! | צילום: חיל האוויר הישראלי מה עושים עם הכפירים? מוכרים!, צילום: חיל האוויר הישראלי

 

ארה"ב עצמה חכרה כמה כפירים, כדי להשתמש בהם כמטוסי ביום אויב; הם היו זריזים כמיגים, ובעלי גוף צר כשלהם, מה שסייע לטייסי צי ארה"ב באימונים. דרום אפריקה אימצה את טכנולוגיות הכפיר וביססה עליו את מטוס הצ'יטה שלה, וסרי לנקה רכשה 16 כפירים מדגמי C2 ו-C7.

 

כפיר בשירות ארצות הברית, צילום: USN כפיר בשירות ארצות הברית | צילום: USN כפיר בשירות ארצות הברית, צילום: USN

 

 

אך יותר מכל, עשה המטוס חיל דווקא בדרום אמריקה - באקוודור, אך בעיקר בקולומביה. ב-1989 רכשה האחרונה עשרות כפירים, ופשוט נדלקה עליהם. המטוס היה נוח לשליטה ותחזוקה, התאים בול לצורכי חיל האוויר המקומי והתעשייה האווירית המשיכה לשדרג ולשפר עבורו את הכפיר.

 

כפירים בשירות חיל האוויר הקולומביאני, צילום: Fuerza Aérea Colombiana כפירים בשירות חיל האוויר הקולומביאני | צילום: Fuerza Aérea Colombiana כפירים בשירות חיל האוויר הקולומביאני, צילום: Fuerza Aérea Colombiana

 

 

עם הזמן, צויד במערכות בקרת אש חדשות, חיישנים לאיתור וייצור מטרות, תמיכה בחימוש חכם, תדלוק באוויר, רכיבי לוחמה אלקטרונית ועוד. האף התרחב כדי להכיל מכ"מ גדול ומשוכלל, שעוני תא הטייס הוחלפו בצגים צבעוניים גדולים, הכפיר הפך למטוס קרב מודרני.

 

טייס כפיר קולומביאני במטוסו, צילום: USAF טייס כפיר קולומביאני במטוסו | צילום: USAF טייס כפיר קולומביאני במטוסו, צילום: USAF

 

 

והדגמים המתקדמים ביותר שהגיעו לקולומביה הצליחו להפתיע את חילות האוויר הכי מתקדמים במערב: שמונה מטוסי כפיר C10 השתתפו ב-2012 בתרגיל הבינלאומי Red Flag בארה"ב, במהלכו הצליחו להשיג שבע הפלות מדומות של מטוסי F16 ואחת של F15. לא ידוע כמה מהם הופלו, אך אלו נתונים מרשימים ביותר.

 

לדעתי, אפשר לראות בכך ניצחון ראוי של התעשייה האווירית; ארה"ב לא איפשרה לה להגשים את חלומות העצמאות התעופתית של ישראל, אך החברה בכל זאת הוכיחה שהאדם הנכון במטוס הנכון יכול לעשות בית ספר גם למטוסים של המעצמה החזקה בעולם. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



37 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

36.
החוצפה הישראלית
ללא ספק הכפיר היה מטוס קטן זריז ועתיר ביצועים . בימים ההם של האמברגו עבדנו ימים כלילות למצוא פתרון מיידי וכך נולד רעיון פיתוח המטוס שחלקו היה בגינות פרטיות ובחצרות בתים שוממים.לבל יגלו אותנו .... החוצפה הישראלית והתעוזה היתה מוצלחת ומתוחכמת לא פחות מהמטוס F35 המשוכלל ביותר כיום . עבדנו ואילתרנו כל בורג וצינור לאור עששיות נפט וכל אחד תרם את תרומתו המכרעת ואילתור חכם ומבריק עד להרכבה ופס ייצור מסודר
ארדברג .י  |  16.02.20
לכל התגובות