אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסרט "פרשת המים": מדשדשים במים רדודים צילום: Mary Cybulski

הסרט "פרשת המים": מדשדשים במים רדודים

“פרשת המים" הוא אולי סרט חשוב, מטריד ואמיץ, יש רק בעיה אחת: הוא פשוט לא מצליח לעורר כל עניין

20.02.2020, 08:23 | יאיר רוה

כשאנחנו מדמיינים במאי שמגיע מקולנוע עצמאי ומחליט להגיד כן לפרויקט מוזמן שבו הוא שכיר בלבד, אנחנו חושבים על סרט מסחרי, הוליוודי, תאגידי, נטול חותם אישי. הזדמנות לבמאי לפדות צ'ק נכבד כדי לממן את המשך הקריירה הייחודית שלו, ואולי כדי לזכות פעם אחת גם בהצלחה מסחרית גדולה ובתשואות ההמונים.

טוד היינז, לנצח אחד הבמאים הכי עצמאיים ומקוריים באמריקה, עשה את ההפך הגמור: הוא נכנס כבמאי שכיר לסרט מוזמן שלא נושא שום סימן הכר שלו, והצליח להפוך אותו לפרויקט אפילו יותר אזוטרי מאשר כל סרטיו הקודמים. היינז ("קרול", "הרחק מגן עדן", "אני לא שם"), במאי שסרטיו בדרך כלל עוסקים בזהויות מיניות, בתשוקה, בחושניות ובמוזיקה, חתום כעת על "פרשת המים", הסרט הכי לא להט"בי בקריירה שלו. למה הוא הסכים? יש להניח שבגלל המצפון: זה סרט מחאה אקטיביסטי אקולוגי, מהסוג שיוצריו מניחים שהוא עשוי לשנות את העולם ולהרעיד את האדמה. יש להניח שגם המשכורת שנתן לו מפיק הסרט, ג'ף סקול (ממייסדי אי.ביי), עזרה. ואפשר לתהותשמא היינז עשה חישוב שאולי סרט כזה, מחברת ההפקה שיצרה את "ספוטלייט" ו"הספר הירוק", יביא לו סוף סוף אוסקר. אבל כלום מזה לא קרה.

מארק רפאלו כעורך הדין רוב בילוט בסרט. מגלם איש בלא תכונות, צילום: Mary Cybulski מארק רפאלו כעורך הדין רוב בילוט בסרט. מגלם איש בלא תכונות | צילום: Mary Cybulski מארק רפאלו כעורך הדין רוב בילוט בסרט. מגלם איש בלא תכונות, צילום: Mary Cybulski

אפש לומר שזה סרט “חשוב”. הוא מבוסס על כתבת מגזין של "הניו יורק טיימס", מספר את סיפורו האמיתי של רוב בילוט, עורך דין שמתפרנס מייצוג תעשיית הכימיקלים ומגלה שחברת דופונט, אחד התאגידים הגדולים באמריקה, מרעילה שנים את הציבור האמריקאי, אם בייצור מוצרים לא בטוחים ואם בהזרמת שפכים מורעלים למקורות המים של עיירת הולדתו.

היינז יוצר סרט שעוקב באופן נוקדני אחרי כל שלב בפרשה הזאת, משלב התחקיר ועד כל המאבקים המשפטיים נגד החברה, שבאמת מתגלה כנוכלת גדולה. אפשר לומר גם שזה סרט "אמיץ", שכן הוא נוקב בשמה המפורש של החברה שבמרכז הפרשה, ולא משתמש בשם של חברה פיקטיבית. עבור הבודדים שיצפו בסרט, זה כתב אשמה חמור נגד המנטליות התאגידית באמריקה, ונגד חברה שמוכנה לזהם, להרעיל ולהרוג, והכל בעבור הרווח הכספי לבעלי המניות.

יש רק בעיה אחת: הסיפור החשוב והמכעיס והאמיץ הזה הפך לסרט לא מעניין. השוו, למשל, בין "פרשת המים" ובין "ארין ברוקוביץ'", הסרט שביים סטיבן סודרברג לפני 20 שנה ובו מגלמת ג'וליה רוברטס (שזכתה עליו באוסקר) דמות אמיתית עם סיפור כמעט זהה: עובדת במשרד עורכי דין שמכניעה תאגיד אנרגיה שנמצא אשם בזיהום מקורות מים. רוברטס גילמה דמות שהיתה חזיז ורעם, כולה חיוּת ונוכחות, מישהי שקשה להתעלם ממנה. המסר האקולוגי והתעשייתי של הסרט היה משני לסיפור האישי של הגיבורה.

לעומתה, מארק רפאלו בדמותו של רוב בילוט, הוא האיש בלא תכונות, עורך דין אפרורי, שמתנהל כאילו אין לו דופק ומגיב באופן אפאתי ורובוטי לממצאים שחושפים את פרשת הזיהום והטיוח העצומה שהונחה על שולחנו. הוא חרוץ ונחוש, אבל הכריזמה האפסית של הדמות מרעילה את מי התהום של הסרט כולו. מבחינה עיתונאית ומשפטית הישגו של בילוט עצום, אבל כדמות קולנועית הוא חסר נוכחות.

היינז מנסה להראות שהוא במאי בעל שם, עם תפיסת עולם ויזואלית ייחודית, ומצליח מדי פעם לביים סצנות שמתהדרות בזוויות צילום לא צפויות, אולי כדי לייצג את העולם העקום והאפל שבתוכו מתקיים הסרט. אבל זה לא מפתיע של"פרשת המים" לא היה זכר בטקס האוסקר האחרון, מהסיבה שלא היה על מה לתת לו מועמדות.

אנחנו אוהבים סרטים על עורכי דין שמצפונם מתעורר והם מגלים שאחרי שנים של חליפות יקרות וחשבון הוצאות נדיב, הם מכרו את נשמתם לשטן התאגידי ונתנו יד להלבנת פשעים. לפעמים אלה סיפורים אמיתיים, ולפעמים מותחנים. למרות כמה רגעים שבהם "פרשת המים" מנסה לשווא להפוך למותחן, היינז וראפלו מתעקשים להישאר נאמנים לניירת. זה הופך את סרטם לכזה שסיפורו ראוי שיישמע ויילמד, אבל הוא לא יותר מגרסה מומחזת לכתבת תחקיר, ויבש כמעט כמוה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות