סוזן לנדאו: "מוזיאון צריך להתנהל כמו תאגיד ענק"

כמעט שנה חלפה מאז שסוזן לנדאו את סיימה תפקידה כמנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות, אחרי קדנציה של שש שנים וחצי שהציבה אותה כאשה החזקה ביותר בעולם האמנות בארץ. אבל גם אחרי שנים סוערות, היא לא נחה: היא מייעצת לאספנים, לומדת צילום והערכת חפצי עתיקות ועכשיו עורכת סדרה של מפגשים בשם "Museums - The Director’s Eye" (“מוזיאונים בעין המנהל”) שעוסקת במוזיאונים בעידן הנוכחי.

הסדרה, מבית פלטפורמת WalkKTalk שיזמה דפנה איש־הורביץ, כוללת שלושה מפגשים וסיורים, שבמהלכם נפגש הקהל עם מנהלי מוזיאונים מישראל ומהעולם, כדי ללמוד מהם האתגרים הניצבים לפני המוסדות הללו היום. "המוזיאונים הם החיים שלי", אומרת לנדאו. "בשני המוזיאונים הגדולים בארץ ביליתי את רוב חיי, וזה היה לי רק טבעי שגם עכשיו, כשאני קצת יותר פנויה, אני יכולה להעביר הלאה את מה שאני יודעת ולעורר דיון בנושא הזה, שקצת מזניחים אותו. מוסדות התרבות והאמנות במדינה שלנו הם בתחתית: הם מקבלים מעט מאוד תמיכה, אבל יש פה מוזיאונים נהדרים שנלחמים כדי לשרוד, וזה צריך להיות אחרת".

לפני שלנדאו (74) ניהלה את מוזיאון תל אביב, היא עבדה כאוצרת במוזיאון ישראל יותר מ־30 שנה. בקדנציה שלה בתל אביב ביצעה שינויים ומינויים לא מבוטלים: המשמעותי שבהם היה להפריד בין תפקיד המנכ"ל לאוצר הראשי (תפקיד שבו מכהן היום דורון רבינא).

לנדאו גם הגדילה באופן משמעותי של מספר המבקרים במוזיאון. היא גם הקימה את אגודת הידידים של המוזיאון ואת אגודת הידידים הצעירים, שהיא היחידה מסוגה בארץ היום. "אחד המפגשים בסדרה מוקדש לדמות מנכ"ל המוזיאון", היא מתארת.

ביתן הלנה רובינשטיין. "האם הוא ייקרא על שם אייל עופר? אנחנו עוד נראה מתי זה יקרה. עד כמה שידוע לי, אין עדיין תוכניות מפורטות" | צילום: אביגיל עוזי

“יש היום בעולם מחסור עצום במנכ”לים, וזו צריכה להיות ‘חיה’ מאוד מיוחדת. שנים כבר יש דיון האם מנכ”ל צריך לבוא מתחום האוצרות, או להיות אדמיניסטרטור - איש שיודע לנהל. אני חושבת שעם הזמן יותר ויותר מגיעים למסקנה שמוזיאונים צריכים להתנהל כמו תאגידי ענק. המנהל הנוכחי של ה־MoMa בניו יורק למשל, גלן ד. לורי, הוא דוגמה מאוד מוצלחת למנהל שנהפך למותג. גם מי שניהל את הטייט בלונדון, ניקולס סירוטה, בעצם שינה את סצנת האמנות העכשווית בלונדון מן הקצה אל הקצה. הדמות השלישית שאני מדברת עליה במפגש היא תלמה גולדין, מנהלת מוזיאון ה’סטודיו’ בהארלם, שהודות לה אמנים אפריקאים ואפרו־אמריקאים נכנסו בכזו עוצמה לסצנת האמנות”.

מעבר למנכ”ל מוצלח, אילו אתגרים מרכזיים עומדים היום בפני מוזיאונים?

“צריכים לחשוב על דרכים לייצר שקיפוּת בכל מה שנוגע לתרומות. זה היה נפלא אם מוזיאונים היו נתמכים על ידי המדינה ולא היה צריך ללכת לאנשים פרטיים שאולי רוצים לנקות את שמם בכל מיני דרכים ולא תמיד תורמים ממניעים של פילנתרופיה טהורה. הנושא הזה התחדד עכשיו מאוד בארה”ב שגם בה אין למוזיאונים תמיכה מהמדינה”.

פה זכורה המחאה שיצרה תרומת סמי עופר למוזיאון ת”א ב־2006, שלבסוף בוטלה.

“זה היה הרבה לפני תקופתי במוזיאון, אבל תרומת עופר היתה באמת דוגמה קיצונית כי הוא דרש לשנות את שם המוזיאון. טוב שהיתה התנגדות ציבורית שמנעה מהדבר הזה לקרות”.

ועכשיו, בניין הלנה רובינשטיין יהפוך ל”בניין עופר לאמנויות” בעקבות תרומה של בנו, אייל.

“כן”, נאנחת לנדאו. “אנחנו עוד נראה מתי זה יקרה. עד כמה שידוע לי אין עדיין תוכניות מפורטות, הבניין הזה צריך לעבור שיפוץ רציני, זה בניין שאין לו תנאים מוזיאליים ואי אפשר להציג שם עבודות רגישות”.

קושי נוסף ומשמעותי שאיתו מתמודדים המוזיאונים היום, מסבירה לנדאו, הוא הריבוי של ירידי אמנות מסחריים כמו ארט באזל, לצד כמות הולכת וגדלה של מוזיאונים פרטיים. “יש היום 55 אלף מוזיאונים לאמנות בעולם, מתוכם יותר מ־300 מוזיאונים פרטיים, חלקם חשובים מאוד. מאחורי המוזיאונים האלה עומדם אנשים עם אמצעים בלתי מוגבלים, שיכולים לקחת את האדריכלים הכי מפורסמים, האוצרים הכי טובים וגם לרכוש יצירות חשובות מאוד. זה, לצד הירידים, גורם לעובדה שהשוק הבינלאומי נמצא היום ברתיחה. המחירים של עבודות לא מציאותיים ולא משקפים את ערכן. היצירות הכי חשובות עוברות לידיים פרטיות, ומוזיאונים ציבוריים צריכים להילחם על בניית אוסף שיאפשר לקהל הרחב ליהנות ממנו. הרבה פעמים הם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם התחרות”.

סוזן לנדאו. “יש פה מוזיאונים נהדרים שנלחמים כדי לשרוד, וזה צריך להיות אחרת" | צילום: תומי הרפז

אז גם מגיע מישהו ורוכש בננה שמודבקת במסקינגטייפ לקיר ב־120 אלף דולר.

“מאוריציו קטלאן (האמן מאחורי יצירת הבננה ביריד ארט באזל מיאמי האחרון - ר”ב) הוא בעיניי אמן מבריק וחכם. אפילו קניתי מהגלריה שייצגה אותו ביריד טי שירט עם דימוי של הבננה שהם מוכרים באתר שלהם ב־25 דולר שהולכים לתרומה”.

התערוכה הכי מצליחה שאצרה לנדאו בתל אביב היתה “זמנים מודרנים”, עם מאות אלפי מבקרים ותורי ענק. הוצגו בה יצירות מתחילת המאה ה־20 של ציירים ידועי שם כמו ואן גוך, קנדינסקי רנואר ומונה. כשהיא נשאלת מדוע אמנות עכשווית לא מושכת את אותם צופים, לנדאו עונה כי “הייתי חושבת שאמנות שנוצרה בזמננו, אנחנו צריכים להבין יותר טוב. אבל המוזיאונים בהחלט צריכים לעשות עבודת תיווך טובה יותר. תמיד היתה לי דילמה באיזו מידה

ועד כמה צריך להסביר דברים, כי הרי לכל יצירה יש כמה אפשרויות של פרשנות והכל לגיטימי. הסבר מפורט מדי במוזיאון יכול לקבע את הדימיון ואת האפשרות לחשוב, אבל כנראה שבכל זאת צריך לתת קצת כלים לצופה שמגיע לתערוכה. הם צריכים להיות בשפה נגישה, לאו דווקא בז’רגון שהרבה אוצרים אימצו לעצמם. אחד הדברים שניסיתי לשכנע אוצרים במוזיאון לגביו היה שטקסט הקיר בתערוכה לא יכול להיות אותו טקסט שבקטלוג. הוא צריך להיות ברור ונגיש לכל מי שמגיע למוזיאון”.

מה את חושבת על המהלך של להביא לארץ את ג’ף קונס?

“אני מקווה ומאחלת שיגיעו הרבה אנשים. חגיגה תקשורתית זו בטוח תהיה. אפשר להגיד שזה גימיק אבל יש כבר גימיקים שהוכיחו את עצמם, ותערוכות בלוקבאסטר הוא אחד מהם. אני עדיין שואלת את עצמי האם זה פרמטר להצלחת המוזיאון. בטוח יש בזה ממד חיובי: זה אומר שהמוזיאון יודע את המתכון להביא קהל. אבל יש עוד אמצעים מלבד התערוכות האלה. למשל, האירועים המיוחדים שהתחילו אצלנו בתקופתי במוזיאון, כמו האירועים של התדר שבתוך 24 שעות נמכרו כל הכרטיסים אליהם או ניסיונות אחרים לעשות מחול, פרפורמנס וקונצרטים בתוך חללי התערוכות. לפתוח את הגלריות לפעילות אחרת, לא רק לאמנות שעל הקירות”.