אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרא דיגיטלי: על העיבוד החדש ל”קול קדומים" צילום: Courtesy of Twentieth Century Fox

פרא דיגיטלי: על העיבוד החדש ל”קול קדומים"

הסרט אפקטיבי וכולו היקסמות מעולם הטבע האכזר - אך למרות אנימציית המחשב החדשנית, יש בו משהו מיושן

27.02.2020, 08:11 | יאיר רוה

ספרו של ג’ק לונדון “קול קדומים” (“Call of the Wild”) ראה אור ב-1903, כעשר שנים אחרי הבהלה לזהב ששלחה אלפי ספקולנטים לערבות השלג והקרח הארקטיים של צפון קנדה וששימשה השראה לספריו המפורסמים של הסופר האמריקאי (שכתב גם את “פאנג הלבן”, שלוש שנים אחר כך).

קראו עוד בכלכליסט

ב-117 השנים מאז זכה “קול קדומים” לכמה וכמה עיבודים קולנועיים בהם גילמו קלארק גייבל וצ’רלטון הסטון את דמותו של ג’ון תורנטון, הגיבור שזוכה להיות דמות המשנה לצידו של באק, כלב סן ברנרד מעורב עם קולי, שנחטף מביתו בקליפורניה ונמכר לעבדות. עכשיו מצטרף לרשימה הזאת גם הריסון פורד.

ההפתעה הראשונה בקשר ל”קול קדומים” בגרסתו החדשה והדיגיטלית היא עצם העובדה שהסרט הזה נעשה במאה ה-21. כל הרעיון סביב הסיפור הזה נראה לכאורה מיושן. דיסני של שנות הששים התמחו בסרטי הרפתקאות על מסעות הישרדות של חיות מחמד, שנראים כמו שילוב בין סרטי הרפתקאות וסרטי טבע. וסרטים על בעלי חיים בתנאי מצוקה נראים לא מתקבלים על הדעת בהוליווד הנוכחית. במציאות קולנועית שמתייחסת לחיות באופן עדין, כזה שמנסה להעלים את החייתיות מהחיות, כדי שחס וחלילה אף חיה (אמיתית או מונפשת) לא תוצג כמי שעברה התעללות, זו החלטה אמיצה להחזיר לאחור את גלגלי האבולוציה ולהזכיר לצופים הצעירים שזה ג’ונגל שם בחוץ, ושחיות יכולות להיות אכזריות זו לזו, כאילו שהן לא שמעו שהיום השיח הפוליטיקלי קורקט מבקש להגן עליהן, גם מפני עצם טבען.

פורד והכלב באק. הסרט לא מנסה להעלים את החייתיות מהחיות, צילום: Courtesy of Twentieth Century Fox פורד והכלב באק. הסרט לא מנסה להעלים את החייתיות מהחיות | צילום: Courtesy of Twentieth Century Fox פורד והכלב באק. הסרט לא מנסה להעלים את החייתיות מהחיות, צילום: Courtesy of Twentieth Century Fox

צופי הקולנוע - שכל מה שהם יודעים על חיות מחמד בסרטים מסתכם בנוירוטיות של “החיים הסודיים של חיות המחמד” או במתיקות של “היפהפיה והיחפן” - עשויים להיבהל מכך שהיתה בעבר מציאות שבו בני אדם היכו חיות, סחרו בהן והתאכזרו אליהן. יותר מזה: בעולם קולנועי שבו סרטים על חיות הם תמיד משל על המצב האנושי, יש משהו שנראה כמו הוליווד הפופוליסטית והשמרנית של שנות השלושים כשהסרט מציג דמות שהופכת להיות המנהיגה החזקה והכוחנית של החבורה שלה ברגע שהיא משילה מעליה את כל החינוך המבוית שלה ומתמסרת לאינסטינקט החייתי והפראי שהודחק בתוכה. ג’ק לונדון לא כתב על חיות אלא על בני אדם, ועל ההתנגשות בין הציוויליזציה העירונית, שהתנתקה מהטבע, ובין אלה שיודעים לתת לטבע את הכבוד שמגיע לו, וללמוד לשלוט בו. בכנות, בעיקר מפתיע לפגוש סרט כזה כיום כי קשה להתחמק מהאיקונוגרפיה הפשיסטית שלו.

לכן ההפתעה השנייה היא ב”קול קדומים” היא עד כמה הסרט הזה - לפחות ב-80 הדקות הראשונות שלו - סוחף ואפקטיבי. אחרי שביים את סרטי האנימציה החביבים “לילו וסטיץ’” ו”הקרודים” נדמה שכריס סנדרס הוא במאי שמכיר בצד הניאנדרתלי שבו, והוא משתדרג לתפקיד במאי לייב אקשן בסרט שהוא חגיגה של עוצמה ומהירות, אילולא מערכה אחרונה מאכזבת, אפשר היה להכתיר אותו בתור הסרט הגדול הראשון של 2020.

יש בסרט הזה רגעים של היקסמות מהפראות של הטבע והשוכנים בו והצילום של יאנוש קמינסקי, הצלם הקבוע של סטיבן ספילברג, מעניק מבט מעודן ורך על עולם פראי ואכזרי שבו הרחמים נדירים. למרות העובדה שהוא מצנזר קשות את סוף הספר והופך את האדם הלבן העירוני ותאב הבצע לנבל, ולא את האינדיאנים (המוצגים בספר המקורי כעוד זן של חיות פרא), יש עדיין משהו לחלוטין לא מודרני בעיבוד הזה.

הוליווד כבר לא עושה סרטים כאלה, אבל - ואולי זה קול הקדומים הפראי והלא מתורבת שקורא גם לי - צריך להודות שזה עובד. “קול קדומים” הוא סרט לכל המשפחה שנעשה כמעט כולו באנימציית מחשב (פלוס שחקנים בשר ודם), אבל נראה כאילו נפל אל עולמנו הישר מהמאה הקודמת.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות