עם פער של 50% בשיעור הרופאים לנפש, הפריפריה מתרחקת מהמרכז

פערים גדולים לרעת הפריפריה במספר המיטות לנפש ובשיעורי הרופאים והאחיות לעומת מרכז הארץ, כך עולה מדו"ח אי שוויון בבריאות שמפרסם היום (ה') משרד הבריאות.

לפי הדו"ח, שערך מינהל תכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד ומתייחס בעיקר לשנים 2018 ו־2017, במחוזות תל אביב וחיפה שיעור המיטות עמד ב־2018 על כ־2.4 לאלף איש, כשבמחוז הצפון השיעור היה 1.4 בלבד ובמחוז הדרום שיעור זה עמד על 1.5, בעיקר הודות לפתיחת בית חולים אסותא באשדוד ביולי 2017.

שיעור המיטות הכלליות (המיועדות לטיפול רפואי ואינן כוללות מיטות גריאטריה ושיקום) עומד בישראל על 1.8 לאלף איש, כ־40% פחות לעומת הממוצע ב־OECD, שם שיעור זה עמד על כ־3 מיטות לאלף איש ב־2017. הדו"ח של המשרד מדגיש כי ב־2018 נרשמה ירידה במספר המיטות בכמעט כל המחוזות תוך עלייה בתפוסה. הדו"ח בחן גם את מגמת שיעור המיטות לפי אגף ונמצא כי באגף הפנימי (פנימיות) נצפה המשך ירידה בשיעור המיטות בכל המחוזות, להוציא מחוז ירושלים. מנתוני התפוסה ניתן ללמוד כי בתחום זה ניכרים אחוזי תפוסה גבוהים במחוזות תל אביב והצפון. התפוסה הגבוהה ביותר נרשמה במחוז ירושלים. בפנימיות הפערים לא פחות מטרידים: 2.6 מיטות לאלף איש בתל אביב לעומת 1.6 בצפון. הפערים באים לידי ביטוי גם בעמדות ניתוח ועמדות התעוררות.

פערים גדולים גם בזמני ההמתנה

גם בשיעור הרופאים הפערים ניכרים. במחוז הצפון והדרום נרשמו 2.1 רופאים בלבד לאלף תושבים ב־2017, כאשר במחוז תל אביב המספר גבוה פי 2.5 ועומד על 5.3 רופאים לאלף איש. גם במחוזות חיפה וירושלים המספר גבוה משמעותית מזה של הפריפריה: 4 רופאים לאלף איש. אם בוחנים את הפערים בין הפריפריה למרכז מגלים שהפערים רק הולכים ומתרחבים בשנים האחרונות. כך, בשנים 2012–2014 עמד מספר הרופאים בתל אביב על 4.4 לאלף איש, ואילו מספר הרופאים בדרום על 3 לאלף איש, כאשר עד 2017 בתל אביב המספר עלה ל־5.3, ובדרום הוא ירד ל־2.1.

מספר הרופאים הממוצע בישראל עמד ב־2017 על 3.14 לאלף נפש. שיעור זה מהווה עלייה של כ־4% לעומת 2010, אז עמד שיעור הרופאים על כ־3.02, נכתב בדו"ח. אלא שהצגת הנתונים בעייתית: לפי דו"ח הבריאות של ה־OECD מ־2019 ישראל היא המדינה היחידה במערב שהקטינה את מספר הרופאים לעומת שנת 2000. ועדיין, 3.14 רופאים לאלף נפש הוא נתון שמשאיר את ישראל הרחק מהממוצע של הארגון: 3.5 רופאים לאלף איש. ועם המחסור החמור של רופאים בפריפריה, ניתן גם להבין מדוע מספר הרופאים בישראל כה נמוך לעומת המערב.

התמונה שעולה מהדו"ח בנוגע לאחיות היא זהה: מספר נמוך מאוד לעומת ה־OECD. מספר האחיות בישראל ירד ל־5.1 בלבד ב־2017, הרחק מהממוצע במערב העומד על 8.8 לאלף איש. גם כאן, הפריפריה הרחק מאחור: 3.3 אחיות בדרום, לעומת 6.7 במחוז חיפה ו־6.2 בתל אביב. המצב בצפון הוא קצת יותר טוב (4.5 אחיות לאלף תושבים) אך עדיין פחות ב־27% מתל אביב. גם הנתונים בנוגע לכוח העזר הרפואי (הכולל אופטומטריסטים, טכנאים שונים, סייעים, שינניות, מטפלים סיעודיים, יועצים רפואיים, עובדי בריאות קהילתית ופקחים בתחום הבריאות) מדגישים את אי השוויון: 6.8 במחוז תל אביב ו־5.1 במחוז המרכז, לעומת 3.5 בצפון ו־4 בדרום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יעקב ליצמן | צילום: אלכס קולומויסקי

נתון נוסף שמלמד על הפערים בין המרכז לפריפריה הוא של זמני ההמתנה, כפי שאלה מפורטים באתר משרד הבריאות. כך, להשיג תור לרופא אף־אוזן־גרון לוקח בממוצע בישראל 16.3 ימים, אך תושבי ראשון לציון ישיגו אותו תוך 12.8 ימים – לעומת תושבי הערבה שייאלצו להמתין בממוצע כ־69 יום (יותר מחודשיים); תור לאורטופד בישראל משיגים בממוצע בתוך 3 שבועות (18.3 ימים) אך בבאר שבע כבר מדובר על ממוצע של 44.5 ימים.

התוצאה הישירה מהידרדרות שירותי הרפואה הציבורית בישראל היא פנייה לספקי שירותי בריאות פרטיים – מהלך שרק מגדיל את אי השוויון. לפי בדיקה שערכה ד''ר שולי ברמלי ממכון ברוקדייל והאוניברסיטה העברית עבור מחברי הדו"ח של משרד הבריאות, עולה כי שיעור הישראלים בעלי שירותי בריאות נוספים (שב"ן) מקופות החולים זינק בשני העשורים האחרונים (1999–2018) מ־51% ל־86% ואילו שיעור הביטוחים הפרטיים הניתנים על ידי חברות הביטוח יותר מהוכפל באותה תקופה. אם בתחילת שנות האלפיים רק רבע מהישראלים (24%) רכשו ביטוח פרטי, ב־2018 משקלם הגיע לכ־60%.

הרכישה המסיבית של ביטוחי בריאות פרטיים חלה בכמעט כל סוגי האוכלוסייה. עם זאת, ניכר כי רק 39% בלבד מהמוגדרים עניים רכשו ביטוח פרטי ב־2018 לעומת 63% בקרב אלו שהוגדרו כלא עניים – פער משמעותי מאוד. הפער השני בהיקפו הוא בין יהודים וערבים – 62% מהיהודים רכשו ביטוח פרטי לעומת 53% בקרב הערבים.

פריפריה (ארכיון) | צילום: חיים הורנשטיין

אחת מעורכות הדו"ח, ד"ר שלומית אבני, שחיברה אותו יחד עם ד"ר אמה אברבוך וגידי פרץ, מסבירה כי "מערכת הבריאות אכן יכולה לצמצם אי שוויון, אך באופן חלקי בלבד". לדבריה, "מה שקובע את רמת הבריאות הוא המעמד החברתי־כלכלי של האזרח, שמורכב משלושה פרמטרים עיקריים: השכלה, הכנסה ותעסוקה". לדבריה, "אכן משרד הבריאות יכול להשפיע על פריסת שירותים, על נגישות, ועל הורדת חסמים והטיות. אך הגיים צ'יינג'ר זה להסתכל על עוני ביחס לבריאות". לפי ה־OECD, ישראל היא בעלת שיעור העוני הכללי היחסי הגבוה ביותר במערב (17.9%), כאשר העוני בקרב ילדים הוא השני בהיקפו אחרי טורקיה. ואכן הממצאים של מחברי הדו"ח מראים, שכפי שידוע גם ממחקרים אחרים, כי מצב בריאותם של אלו החיים בעוני גרוע יותר מזה של אלו שאינם חיים בעוני. למשל, שיעור החולים הכרוניים בקרב אנשים החיים בעוני (37%) גבוה יותר משיעור זה בקרב האחרים (26%).

"לא לבטל את המענקים"

ראש הממשלה בנימין נתניהו מרבה להתגאות בכך שלמרות שההשקעה בבריאות בישראל נמוכה מאוד לעומת ה־OECD, "התוצאות", כלומר תוחלת החיים, הן מהטובות בעולם. התשובה של אבני חד־משמעית: "ראשית כל, מיקומה היחסי של ישראל בהקשר של תוחלת החיים אכן גבוה, אך הולך ויורד. שנית, אני מציעה להסתכל בקצוות. יש פערים של עד 8 שנים כאשר בוחנים תוחלת חיים לפי השכלה לדוגמה. זה מחייב טיפול. זאת, באמצעות השקעות בבריאות, אך גם – ולא פחות חשוב – בחינוך ובתעסוקה".

לפי הדו"ח, הפער של 7.9 שנים בתוחלת החיים של גברים ללא השכלה (76.6 שנים) לבין גברים משכילים (84.5 שנים) הוא גבוה גם במונחים של ה־OECD, שם הפער הממוצע עומד על 6.9 שנים. "המסקנה הכי חשובה מהדו"ח היא שיש אי שוויון בבריאות וזו הבעיה הכי חמורה במערכת הישראלית", אומר מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. על הפתרונות הדרושים הוא אומר: "נתחיל באיך לא פותרים את זה: בביטול המענקים לרופאים שהולכים לעבוד בפריפריה או במקצועות מצוקה", הוא מסביר בהתייחסו להחלטת משרד האוצר לבטל את אותם מענקים.