B47: שלושה טייסים, שישה מנועים, תשע תאונות אטומיות

שלום, כאן הקברניט; אי שם בדצמבר 1947, כשהתכוננו טייסי הניסוי רוברט רובינס וסקוט אולסר להמראה הראשונה במפציץ חדש וייחודי, רעדו שניהם מפחד. המטוס לא דמה לשום דבר שראו בחייהם: גוף ארוך ודק, אליו מחוברות כנפיים דקיקות המשוכות לאחור, כמו סנונית אלומיניום עצומה. תחת כל כנף נתלו שלושה מנועים בגבעולי מתכת דקיקים. אלוהים אדירים", התפלל רובינס, "אל תיתן למטוס הזה להרוג אותי". כשסיימו את הטיסה 53 דקות אחר כך, איבדו השניים את הפאסון ויצאו מהקוקפיט כשהם צועקים בהתלהבות שזה המטוס הכי מדהים וכיפי שאי פעם עלה לאוויר.

זמן קצר אחר כך, בטיסת ניסוי אחרת, התפרקה החופה של המטוס הזה והעיפה לאולסר את הראש. זה, בתמצית, סיפורו של מפציץ ה-B47 של בואינג: כלי מהפכני ומדהים, שמוכיח שלא פעם נקנית הקידמה בליטרים של דם. וכשנכנסות לתמונה גם אטימות ופוליטיקה? מדובר בנהרות שלמים.

בסוף מלחמת העולם השנייה עבדו כמה יצרניות מטוסים אמריקאיות על פיתוח מפציץ סילוני ראשון. טכנולוגיית הסילון נראתה מבטיחה מאוד, עם אפשרות למהירויות וגבהים חסרי תקדים. אבל מה? מנועי הסילון של ארה"ב היו בוסריים, וגם המתקדמים שבהם היו חלשים מאוד וזוללי-דלק. החברות קונבייר, נורת' אמריקן ומרטין הלכו על עיצוב פשטני: גוף דק יחסית, כנפיים ישרות ועליהן כמה וכמה מנועים בתוך תאים מרובעים גדולים.

מהנדסי בואינג הלכו על עיצוב קצת שונה, בו המנועים נמצאים בתוך הגוף, ומבחני מנהרת רוח הראו שלתצורה הזאת אולי יהיו ביצועים סבירים. ואז, בוקר אחד בקיץ 1945, חלפה במטה בואינג רוח סערה:

ג'ורג' שירר, המנהל הטכני של בואינג, חזר מסיור בגרמניה המשוחררת, אליו יצא ביחד עם משלחת מדעית שרצתה לשזוף עיניה בחידושי התעופה של הנאצים. הוא כינס את הנהלת בואינג ואמר חבר'ה, תזרקו הכל לפח. הנאצים האלה, ימח שמם, עלו על משהו. מהר מאוד קיבל התכנון טוויסט חד והמטוס קיבל כנפיים משוכות לאחור (כמו של המסרשמיט 262), חופת טייס גדולה וגוף זרמי ביותר - צורה יעילה פי כמה מהתכנון המקורי.

כל ההיסטוריונים מסכימים שהעיצוב הזה היה אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של התעופה: כשהכנף דקה ומשוכה לאחור, צריך מנוע פחות חזק כדי לדחוף את הכלי באוויר, וכשבית המנוע מופרד במתלה עם חתך זרמי (פיילון), תוספת התנגדות האוויר מינימלית. ברבות הימים, אומצה התצורה הזאת במטוס הנוסעים הסילוני הראשון של בואינג, ולאחר מכן - כמעט בכל מטוס סילון גדול שהוא; מה-737 הצנוע ועד לאיירבוס A380 הטיטאני.

המטוס החדש כונה סטרטוג'ט - הסילון הסטרטוספרי; איזה שם בומבסטי. כפי שסיפרתי, טיסות הניסוי לא עברו חלק, ומהר מאוד גילו בבואינג שיש שני חסרונות גדולים לעיצוב המהפכני הזה: ראשית, במקום שני כני גלגלים מאחור ואחד בחרטום, הסטרטוג'ט נסע על אופניים: שני גלגלים גדולים בלבד, ושני גלגלי עזר קטנים בכנפיים. זה הפך את המטוס לרגיש מאוד בהמראות ונחיתות וצמצם את מרווח הטעות של הצוותים.

מינוס אף גדול יותר היה העובדה שכל הדלק נישא בתוך הגוף, ופוצל לשני מיכלים - קדמי ואחורי. אם הצוות לא שם לב לצריכת הדלק ולא הקפיד לעבור בין המיכלים בזמן, הופר מיידית איזון המשקל של המפציץ והמטוס הפך יציב כגמל על גלשן רוח. על אף התכנון היצירתי, המנועים עדיין היו חלשים, ולכן נעזר המטוס במערך רקטות מובנה להמראה ממסלולים שלא היו ארוכים דיים.  

ב-1951 נכנס המטוס לשירות פיקוד ההפצצה האסטרטגי של חיל האוויר האמריקאי. הכניסה לוותה בלחץ עצום: הרי מלחמת העולם השנייה הוכיחה לאנושות שמפציצים מנצחים מלחמות, ושיש דבר כזה, פצצת אטום. וארה"ב רצתה להפחיד את בריה"מ, שלא תפנטז בטעות על להשתלט במקומה על העולם. והדרך הטובה ביותר היתה לקחת את המפציצים הנוצצים, להציב אותם בכל מקום אפשרי שיהיה קרוב דיו לגוש הסובייטי (בשל טווח טיסה מוגבל), ולהתכונן לבוא מלחמת העולם השלישית.   

המפציץ המהפכני נקנה בכמויות עצומות ואלפי טייסים החלו להתאמן וללמוד כיצד להשתמש בו; בתחילה, כמו שהשתמשו במפציצי שנות בארבעים: טיסה בגובה רב, מעבר להישג ידם של מטוסי יירוט, והפצצה תוך כדי שיוט. כמו טייסי הניסוי, גם הצוותים המבצעיים התלהבו מאוד כשטסו בסטרטו לראשונה: הם היו רגילים למפציצים כמו ה-B29 והמבצר המעופף, שהגיבו לכל תנועה של ההגאים בזריזות של מערבל בטון.

והנה, עברו ללמבורגיני: כל ליטוף של ההגה נענה בתגובה חלקה של המטוס, שהיה גם מהיר מרוב מטוסי הקרב של אותם ימים.

אבל מה? הוא גם היה הרבה יותר רגיש ומסובך מהמפציצים שהם הכירו. די ברגע אחד של חוסר תשומת לב, פיהוק אגבי, ופספסת איזו חוגה חוצה איזה קו אדום בבת אחת. כמו כן, ל-B47 היו רק טייס, טייס משנה ונווט-מטילן; לא היה מהנדס מוטס כמו במפציצים של פעם - עוד זוג עיניים שמנטר את מצב המכונה. ומטוסי הסטרטוג'ט התחילו להתרסק בתאונות אימונים; אחד בהמראה, אחד בנחיתה, לפעמים יותר מאחד בשבוע. חיל האוויר הסתיר את העניין, אך הידק נהלים ושיפר הדרכות. תוך זמן-מה נראה שהעניין הסתדר, ויש לדוד מאמריקה כוח מפציצים מהיר וחזק, כזה שלא מתרסק רנדומלית.

אבל באמצע שנות החמישים הכל הסתבך. בואינג ייצרה יותר מאלף סטרטוג'טים, וכבר עבדה במרץ על מפציץ אחר: ה-B52 הענק. בפנטגון ישבו הגנרלים ועשו חושבים: האויב לא קפא על שמריו וה-B47 הוא כבר לא הבמבה הכי צהובה בשקית; לברית המועצות כבר יש טילי נ"מ ראשונים שמסוגלים להגיע אליו, ומטוסי המיג 17 החדישים יוכלו אף הם לקטוף אותו מהשמיים.

ואז קיבל הסטרטו פרופיל משימה חדש: במקום בגובה, לטוס נמוך-נמוך, כך שרכסי הרים יסתירו את המטוסים מהמכ"מ הסובייטי. לאחר החדירה לשטח אויב, יתקרבו לאזור המטרה ואז ינסקו בבת אחת וישחררו את הפצצות בדרך למעלה; המפציצים יבצעו תמרון לולאה ויברחו, בעוד הפצצות מחסלות את היעד. ואילו פצצות אלו? פצצות אטום או פצצות מימן, כמובן - שכן באותם ימים סברו המעצמות שכל מלחמה ביניהן תתחיל או תסתיים בנשק גרעיני.

מטוס זריז ומהיר שכזה, בטח יוכל לעמוד בתמרון הלולאה האמור, חשבו הגנרלים. אז מה אם הוא כלל לא תוכנן לאווירובטיקה או לטיסה נמוכה ממושכת. ובתחילה, נראה שהם צדקו. צוותי ה-B47 החלו לתרגל את השיטה האמורה, ובהצלחה. הטייסים טסו, עשו לופים, הטילו פצצות אימון בלולאות וברחו בזמן.

אבל תוך כמה חודשים החלו תאונות איומות ומסתוריות לפקוד את טייסות הסטרטוג'ט: רביעיית מטוסים היתה בתרגיל ניווט, כשלאחד המטוסים פשוט התפרקו שתי הכנפיים; מטוס אחר היה בדרך למפגש עם מטוס תדלוק, ופשוט התפרק באוויר רגע לפני שהתחבר לצינור הדלק; עוד ועוד מפציצים נשברו באוויר.

לפעמים נפלו המנועים מן הכנפיים, לפעמים קרס הזנב, לפעמים התפורר המטוס כולו כמעט בבת אחת. בין 1956 ל-1958 אבדו כך חמישים ושמונה מטוסים על צוותיהם. הסיבה היתה עייפות החומר; המטוסים נחשפו לעומסי מבנה עצומים, ונשברו כצעצועים שחוקים.

החוקר ה. ברוס פרנקלין השווה את הנתון הזה לשל מפציץ אחר, במצב אחר: לדבריו, בשלוש שנותיה של מלחמת קוריאה היו נתונים מפציצי B29 הישנים לאש נ"מ מדויקת, ולמתקפות ממטוסי מיג 15 מהירים. בשנים ההן הם ביצעו 27,000 גיחות, ועדיין אבדו רק 34 מטוסים.

חיל האוויר האמריקאי התאמץ מאוד להסתיר את הנתונים האיומים של הסטרטוג'ט. המשפחות ידעו שיקיריהן נספו, אך לא קיבלו פרטים על התאונות, המטוסים או נסיבות האסון. הכל, רק שלאף אחד לא תהיה סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר עם המפציצים של הדוד מאמריקה; הכל, רק שלא יקום איזה מושל מדינה בארה"ב או נשיא מדינה זרה (שהרי מפציצי ארה"ב היו פרושים גם באירופה, אפריקה ובמזרח הרחוק) ויבקש מהפנטגון להרחיק משטחו את המטוסים המתפוררים.

והרי אמרנו שהסטרטוג'ט נשא כמעט רק נשק גרעיני - כך שחלק מהתאונות היה ממש אקזוטי: במרץ 1956 טסה רביעיית סטרטוג'טים מעל לים התיכון כשאחד מהם התפרק מול חופי מרוקו. שתי ליבות פלוטוניום של פצצות גרעיניות היו על המטוס הזה, והן לא נמצאו עד היום.

ביולי אותה השנה התפרק B47 בהמראה בבסיס לייקנהית' באנגליה, והתרסק אל תוך בונקר נשק גרעיני בו שלוש פצצות אטום. הן אמנם לא כללו את הליבה שיוזמת תגובת שרשרת ופיצוץ אטומי, אך עדיין הכילו הרבה חומר נפץ והרבה חומר קורן. המטוס היה עמוס דלק ושריפה אדירה פרצה; בנס לא זכתה בריטניה בצ'רנוביל משלה.

והתקרית הכי משונה קרתה בפברואר 58', כשמפציץ החל להתפרק מיד לאחר המראתו והטייס שחרר מיכלי דלק נתיקים כדי שמטוסו יהיה קל יותר ונוח לתמרון. הוא לא התרסק, אך מיכלי הדלק נחתו על B47 אחר שחנה ועליו פצצת 1.1 מגה-טון, מבצעית ומוכנה לפיצוץ. בנס היא שרדה את השריפה שנוצרה, אותה לקח לצבא 16 שעות לכבות. בסך הכל, היה מעורב הסטרטוג'ט בתשע תאונות שכללו נשק גרעיני; בחלקן ארע פיזור חומרים רדיואקטיביים מסוכנים ביותר, ובכולן נהרגו אנשים.

בחיל האוויר התחילו לקלוט שאי אפשר להתעלם מההתרסקויות; כשמטוסים מתרסקים מעל מקומות יישוב, אנשים מתחילים לשאול שאלות. לאחר תקרית בה התפרק B47 מעל טולסה, אוקלהומה, וחתיכות ממנו נפלו בשטח בנוי, הודיע חיל האוויר שנפתחה חקירה מאומצת לגילוי נסיבות התאונה, אם כי שיעור התאונות של המטוס ביחס לזמן השירות שלו אינו "מוגזם או מדאיג".

עיתונאים חרוצים לא הרפו, ועוררו לחץ ציבורי שגרם לצבא לפרסם "נתונים": מתחילת השנה אבדו 14 מפציצים, ככל הנראה בשל כשלים מבניים, נמסר. המספר זוייף בכוונה; מערכת הביטחון לא רצתה להיתפס בקלקלתה, או לגרור חקירות שיעכבו תקציבים והצטיידות. מה היא צריכה עכשיו אנשים שיטענו שהמפציצים האטומיים הנוצצים שלה, מגיני העולם החופשי, הם מלכודות מוות. בואינג וגורמים בחיל האוויר ניסו לאלתר פיתרון: מוטות חיזוק שהוחדרו לבסיס הכנפיים. ואכן, הכנפיים הפסיקו ליפול מהמטוסים; הזנבות והמנועים לא.

עם השנים אספו חוקרים עוד ועוד מידע שהותר לפרסום, חיברוהו לחומרים מודלפים, ולמדו על היקפי האבידות האמיתיים: עד שהוצא המטוס משירות ב-1969, אבדו בתאונות 203 כלים מתוך 2,032 שנבנו ונהרגו 464 אנשי צוות (באוויר ועל הקרקע). זה שיעור פשוט פסיכי; ושימו לב: המפציץ הזה לא השתתף באף מלחמה. גרסת סיור שלו, RB47, ביצעה גיחות צילום רבות (במהלכן הופלו כמה וכמה מטוסים), אך את משימתו המקורית לא ביצע הסטרטוג'ט מעולם.

הייתי רוצה לספר לכם שהמפציץ הזה לימד את תעשיית התעופה הצבאית ולקוחותיה היכן למתוח את הקו האדום. הייתי רוצה לספר שבמקרים דומים אחר כך, ידעו אנשים איך להגיד לגנרלים חבר'ה, אנחנו מגזימים וזה כבר מסוכן. אבל כידוע, מי שיושב על ערימת כסף גבוהה מספיק מתקשה לראות את המצפון שהשאיר על הרצפה. בפרשת ה-F104 של שנות השישים והשבעים הסתירו ממשלות גרמניה וארה"ב ליקויים שעלו בחיי 108 טייסים, וגם שם היתה זו הצטיידות מהירה מדי, מטוס שנדרש לעשות דברים שחרגו מהתכנון שלו, וגנרלים שחשבו שוואלה, יהיה בסדר. ותופעות דומות נצפו גם בחילות אחרים, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה. כיום השתנו הזמנים, ואין איום מיידי של מלחמת עולם, כך שמהלכי הצטיידות במטוסים נעשים באופן מדוד ושקול יותר, וכך גם ההדרכות והבחינות של הדגמים החדשים. אפילו ה-F35 עתיר הבאגים עבר סדרות תיקונים וכולי תקווה שלא יסבול ממחלות ילדות שיסכנו טייסים.

ואסיים בסטרטוג'ט עצמו: הוא אמנם לא לימד אותנו לקחים של אתיקה, אך בהחלט השפיע על איך שנראו כל המטוסים הגדולים שבאו אחריו. אז בפעם הבאה שאתם טסים לחו"ל, הציצו החוצה, ראו את הכנף ודעו מאין באה: מפציץ רצחני ומהפכני מלפני יותר משבעים שנה. טיסה נעימה!