צילום: © Twentieth Century Fox Film Corporation
דיני הנפשות: שיא חדש בטשטוש בין סרטי אנימציה ולייב אקשן
מגמה זו באה לידי ביטוי בסרטים "סוניק" ו"קול קדומים", אבל המשחק בין הדיגיטלי והמציאותי מבלבל לא אחת את הצופים
לשני הסרטים האמריקאיים המצליחים של השבוע האחרון, “סוניק הסרט” ו” קול קדומים”, יש נקודת דמיון מפתיעה: שניהם סרטי לייב אקשן שבוימו על ידי במאי אנימציה שהיו מועמדים לאוסקר. ג’ף פאולר, הבמאי של “סוניק”, היה מועמד לאוסקר על סרט האנימציה הקצר “Gopher Broke”. וכריס סנדרס, הבמאי של “קול קדומים”, חתום כבמאי שותף על שלושה מסרטי האנימציה המוצלחים של המאה ה־21: “לילו וסטיץ’” של דיסני, ו”הדרקון הראשון שלי” ו”הקרודים” של אולפני דרימוורקס.
קראו עוד בכלכליסט
לכאורה, ניתן לטעון שכל במאי אנימציה עשוי לשאוף מתישהו לביים סרט לייב אקשן, שהרי זה נראה כמו תהליך קידום הגיוני בקריירת בימוי: סרטי לייב אקשן מגיעים לקהל גדול יותר (בעולם שבו סרטי אנימציה עדיין מוגדרים על ידי הקהל המבוגר כסרטים לילדים); הם יכולים לזכות באוסקר בקטגוריות הבכירות, שלסרטי אנימציה עדיין אין בהם דריכת רגל; והם מאפשרים לבמאים לביים כוכבי קולנוע בסדרי הגודל של ג’ים קארי (ב”סוניק”) והריסון פורד (ב”קול קדומים”).
אבל מה שמעניין יותר הם אותם הבמאים שהמעבר שלהם מאנימציה ללייב אקשן לא נראה כשינוי כיוון, אלא יותר כהרחבת הקנבס עליו הם מתבטאים. טים ברטון וטרי גיליאם, למשל, התחילו את דרכם כאנימטורים, אבל כבמאי קולנוע הם הצליחו להמציא את הכישרון שלהם מחדש אל מחוץ לעולמות האנימציה. גיליאם וברטון, שסרטיהם נגעו בגבולות ההזייה והסוריאליזם, היוו דוגמה לכך שמי שמתחיל את דרכו כאנימטור מצליח לחלום את סרטיו ללא שום מחויבות לריאליזם. ווס אנדרסון עשה את המסלול שלהם אבל בדיוק הפוך: כשהוא רצה ליישם את הדמיון הרב שהוא משקיע בעיצוב סרטיו על סיפורים הקשורים בחיות (“מר שועל המהולל” ו”אי הכלבים”) הוא עבר מבימוי סרטי לייב אקשן לבימוי אנימציה. גם ארי פולמן, שהבין שאת משחקי התודעה שהוא רוצה ליישם בסרטיו, יהיה לו עדיף ליצור באנימציה, נע הלוך ושוב בין הדיסציפלינות.
בעשרים השנים האחרונות נדמה שסרטי אנימציה וסרטי לייב אקשן הם כבר לא אסכולות קולנועיות נפרדות ושמי שיכול לעשות את האחד, יכול לבצע גם את השני. השנה האחרונה בפרט מחייבת אותנו לחשוב מחדש על החלוקה שבין “אנימציה” ל“לייב אקשן”. תחילה עם העובדה שג’ון פאברו, הבמאי של סרטי “איירון מן”, ביים את הגרסה המחודשת של “מלך האריות”, שהיה סרט אנימציה לחלוטין, אבל שווק לכל הדרך כסרט לייב אקשן - עדות עדכנית לכך שכבר לא לגמרי ברור מה זה בעצם סרט אנימציה. אפילו אנשי תעשיית הקולנוע התבלבלו לגמרי כשנתנו ל”מלך האריות” מועמדות בקטגוריית האפקטים ולא בקטגוריית האנימציה.
המעבר של פאולר וסנדרס משרטט מסלול הפוך אבל עם אותו רעיון: הם יוצרי אנימציה, וסרטיהם מוצגים כלייב אקשן, שבהם הדמות הראשית היא דיגיטלית (הקיפוד ב”סוניק” והכלב ב”קול קדומים”), והשחקנים בשר ודם הם דמויות המשנה. עבור היוצרים שמגיעים מעולם האנימציה זהו רגע הניצחון שלהם, שבו הם יוצאים לחופשי מהמתחם שבו גידרו אותם, וכעת הכישרון שלהם לברוא באופן מלאכותי מציאות פוטו־ריאליסטית מציב אותם בעמדת יתרון מעל יוצרים שמגיעים מקולנוע מבוסס מציאות.
הבעיה היא שגם אנחנו הצופים לא ממש יודעים מה אנחנו מקבלים. לא מעט מבקרים טענו כנגד “קול קדומים” שהכלב המככב בתפקיד הראשי נראה מלאכותי ודיגיטלי מדי, ולא מספיק מציאותי, דבר שיצר אצלם תחושת הזרה. זו טענה משונה, כי הרי רק לפני כמה שנים מבקרים רבים מחו נגד הסרט “נשמה של כלב” על כך שמפיקיו השתמשו בכלבים אמיתיים שנאלצו לעמוד במצבים של סכנה ומצוקה כדי לצלם את הסצינות שלהם.
והנה נמצאה דרך להפיק סרט עם כלב בתפקיד הראשי מבלי שאף כלב אמיתי יהיה בכלל על הסט, וגם זה לא טוב עבור המבקרים. לפיכך, ובהתחשב בעברו המהולל של סנדרס כיוצר אנימציה משובח, אין מנוס אלא להציע ש”קול קדומים” אינו סרט לייב אקשן עם כלב דיגיטלי, אלא (ובהתחשב בעובדה שרוב הנופים המושלגים הם פרי עבודת מחשב) סרט אנימציה עם שחקנים אנושיים.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה