אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ביהמ"ש: על עיריית ירושלים להשיב למדינה דירות דיור ציבורי צילום: דנה קופל

ביהמ"ש: על עיריית ירושלים להשיב למדינה דירות דיור ציבורי

העירייה סירבה להשיב למדינה דירות ששכרה ממנה לפני 40 שנה ושימשו כגני ילדים ומועדוני קשישים. לכלכליסט נודע כי ביהמ"ש הורה לה לפנות אותן

05.03.2020, 08:09 | שלומית צור

עיריית ירושלים תשיב למדינה שבע דירות ששימשו לצורכי ציבור, כך קבע בית משפט השלום בירושלים.

קראו עוד בכלכליסט

הדירות הללו נמצאות בבעלות משרד השיכון כמלאי לדיור ציבורי, ובשנות ה־70 וה־80 הן הושכרו באמצעות חברת עמידר לעיריית ירושלים. בהסכמים צוין כי תקופת השכירות היא בת שנה אחת, ובתום כל תקופה האריכו הצדדים את ההסכם.

לטענת המדינה, זה מספר שנים שרשימת הזכאים לדיור ציבורי הולכת ומתארכת והמחסור בדירות מחריף, ועל כן היא דרשה להשיב לה דירות שאינן משמשות למגורים. מתביעת פינוי שהגישה המדינה נגד עיריית ירושלים ב־2018, באמצעות עו"ד חן אמסטר, עולה כי לאחר שניסיונותיה לסיים את הסכמי השכירות לא נשאו פרי, היא שיגרה לעירייה בינואר 2014 הודעה על סיום תקופת השכירות בתוך 60 יום. במאי 2014 השיבה העירייה כי היא מסרבת לפנות את הדירות, בין היתר כי הן משמשות אוכלוסיות חלשות שייפגעו מהמהלך. 

אחד מהנכסים שהעירייה נדרשה לפנות. “צרכים חברתיים חיוניים”, צילום: שלו שלום אחד מהנכסים שהעירייה נדרשה לפנות. “צרכים חברתיים חיוניים” | צילום: שלו שלום אחד מהנכסים שהעירייה נדרשה לפנות. “צרכים חברתיים חיוניים”, צילום: שלו שלום

השופטת קרן אזולאי , צילום: אתר בית המשפט השופטת קרן אזולאי | צילום: אתר בית המשפט השופטת קרן אזולאי , צילום: אתר בית המשפט

בכתב ההגנה טענה העירייה כי הנכסים הועברו לשימושה לפני 40 שנה כדי שישמשו לצורכי ציבור, והן משמשות מאז בין היתר כמועדוני קשישים, גני ילדים ומועדוניות לילדים בסיכון.

לטענת העירייה, היא קיבלה את הנכסים כנגד תשלום דמי שכירות במטרה שישמשו לצורכי ציבור במקומות שבהם המדינה לא נתנה מענה לצרכים אלה בניגוד לחובתה. עוד טענה כי בעת חתימת ההסכמים היה ברור כי הנכסים הועמדו לרשותה ליותר משנה אחת, וכל עוד הנכס משמש לייעודו הציבורי. לדבריה, סגירת מועדון הקשישים למשל היא "גזר דין מוות" לקשישים שייאלצו להישאר בביתם ללא תעסוקה.

לטענת העירייה, אם המדינה מבקשת לחזור בה מההסכמה, עליה למצוא מענה לצרכים אלה, ועליה חלה החובה לשקול גם את האינטרס של הציבור בירושלים שעושה שימוש בנכסים.

השופטת קרן אזולאי ציינה כי קשה לחלוק על הצורך הציבורי הממשי לו טוען כל צד: "אין מדובר במחלוקת עסקית, אלא בצרכים חברתיים חיוניים". בפסק הדין קבעה אזולאי כי העירייה לא הצליחה להוכיח שהמדינה נתנה הסכמתה להמשיך את הסכם השכירות כל עוד הנכסים נדרשים לעירייה. עוד קבעה כי ההסתמכות על משך השנים שבמהלכן ההסכמים התארכו ללא התנגדות אינה מספיקה: "מדובר בחוזי שכירות לשנה שהתחדשו בהסכמה בעל פה מדי שנה. על כן רשאית היתה התובעת לסיים את הסכמי השכירות בהודעה

מראש בפרק זמן סביר. מאחר ומכתב רשמי הועבר לנתבעת רק ב־2014, והתביעה הנוכחית הוגשה רק ב־2018, מדובר בפרק זמן ארוך וסביר לצורך הודעה על סיום תקופת השכירות".

אזולאי קבעה כי על העירייה לפנות את הנכסים, אך בשל השימושים הציבוריים בהם יש לקבוע מועד פינוי שמתחשב בפגיעה האפשרית בציבור ומאפשר לעירייה להיערך לשינוי. עם זאת, מאחר שהעירייה ידעה על הצורך בפינוי הנכסים מספר שנים, היא תשיב אותם למדינה עד 1 בספטמבר 2020.

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה לפסק הדין: "עיריית ירושלים תשקול צעדיה בשים לב לאמור בפסק הדין. מחד העירייה מבינה את הצורך בדיור ציבורי, מאידך הדירות הנ״ל משרתות את צרכי ציבור".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות