לעצור את העריקים

תוצאות הבחירות גרמו בימים האחרונים לליכוד לתור אחר שלושה עריקים ממחנה המרכז שמאל שיספקו לבנימין נתניהו רוב של 61 מנדטים להקמת ממשלה, עם שלל פיתויים מרחיקי לכת.

 אין זו הפעם הראשונה שבה השלטון נזקק לעריקים כדי לתפקד: בפברואר 1994 התפצלו 3 ח"כים: גונן שגב, אלכס גולדפרב, ואסתר סלמוביץ בשל סכסוך עם רפאל איתן ראש מפלגתם צומת. בינואר 1995 הצטרפה סיעתם יעוד לממשלת רבין כששגב מונה כשר התשתיות וגולדפרב כסגן שר השיכון. בהצבעה על הסכמי אוסלו ב' באוקטובר 1995 תמכו שגב וגולדפרב וסלמוביץ התנגדה. בסופו של דבר, ההסכם אושר ברוב של 61 ח"כים בעד מול 59 שהתנגדו, רק בזכות שגב וגולדפרב שנבחרו בסיעת ימין וחצו את הקווים.

משכן הכנסת | צילום: שאטרסטוק

השיטה שבה חברי כנסת עורקים מצד לצד בתמורה למנעמים כמו משרה מיניסטריאלית ותקציבים למימוש האג'נדה החברתית שלהם, היא פסולה ויש לאסור אותה כליל. מעבר של נבחר ציבור שנבחר על סמך עמדותיו במחנה מסוים אל המחנה השני המחזיק בדעות מנוגדות מהווה בגידה קשה ברצון הציבור והפרה של ההסכם המוסרי של הנבחר עם הבוחר. חברי הכנסת נבחרים למשכן במסגרת מפלגה פוליטית עם עמדות מגובשות ומוצהרות, ועל כן אין הם יכולים ליטול לעצמם את המנדט שקיבלו במסגרת הרשימה ולקחת אותו למחנה האחר.

עם כינונה של הכנסת החדשה יש לחוקק חוק שיאסור על רשימות שהן חלק מגוש מסוים להתפלג ולתמוך בהקמת ממשלה מהצד השני של המפה הפוליטית. יש גם למנוע מחברי כנסת לנטוש את מפלגתם, להישאר במשכן, ולקבל תמורה מיידית באותה הקדנציה במחנה האחר שיקים את הקואליציה, כמו משרת שר, סגן שר, יו"ר ועדה, וכן לאסור עליהם לקבל משרה ציבורית לאחר תום הכהונה. מידת האמון במערכת הפוליטית בשפל ותופעת העריקים עלולה לדרדר עוד יותר את המערכת הפוליטית כמו גם את אמון הציבור בה.