למחול יש כוח ליצור מציאות

תפיסה רווחת היא שאמנות בכלל ומחול בפרט מתקיימים במרכז המדינה (או במקרה של ישראל - בתל אביב). רוב להקות המחול נמצאות פיזית, פועלות יוצרות בעיר, ומרבית ההופעות מתקיימות בה. תפיסה זאת, שיש לה סימוכין במציאות, מקבעת את הדעה הרווחת לפיה הצלחה נמדדת על פי המיקום - אם זה קורה בתל אביב זה כנראה איכותי.

למצב זה, שבו רוב הלהקות מרוכזות ומופיעות במקום אחד, יש אמנם היבטים חיוביים, אולם גם שליליים – למשל צמצום התחרות ויצירת קהל מצומצם מאוד וספציפי למחול. תארו לעצמכם, לעומת זאת, מצב שבו בכל עיירת פיתוח ו/או עיר בפריפריה, מקריית שמונה ועד אילת, ימוקמו כוריאוגרפים ו/או קבוצות יוצרים שינהלו להקת מחול קטנה ובית ספר לתנועה, ושפעם בשנה יתקיים בה פסטיבל מחול. בשל הריחוק - לכל מרכז כזה יהיו אופי ייחודי ודרך הבעה שונה – למשל באמצעות הסגנונות האמנותיים של הכוריאוגרפים: מודרני, פלמנקו, תיאטרון מחול וכד'. השוני יכול להיות גם בהרכב הרקדנים, בהתאמה לגיאוגרפיה או לאוכלוסייה של המקום.

העושר הסגנוני והיצירתי לא רק יחשוף את עולם המחול לקהלים חדשים ויסייע במציאת ביטויים גופניים חיוביים, אלא גם יצור גם מקומות עבודה נוספים: כל מרכז מחול צריך מנהל/ת, מזכיר/ה, תאורנ/ים ורקדנים שיגורו ביישוב.

הדוגמה של מצפה רמון

בנוסף, סטודנטים שיגיעו ללמוד בו יכניסו חיים סטודנטיאליים לכל יישוב מרוחק. האנגר "אדמה" במצפה רמון מדגים בצורה נהדרת כיצד יכולה להקת מחול קטנה לתרום ליישוב מרוחק ועזוב, וכיצד יכול אזור תעשייה נטוש והרוס להפוך למרכז שוקק חיים בשם "רובע דרכי הבשמים" - עם מלונות בוטיק, מסעדות, פאבים והכי חשוב - 4 בתי ספר לבוגרים (מחול, תיאטרון, קרקס ומוסיקת ג'אז). מעיירת פיתוח הפכה מצפה רמון הפכה לפנינה תיירותית ולבית לצעירים, אמנים ויוצרים.

זאת ועוד - מתברר שלמחול יש כוח רב לשנות וליצור מציאות. בישראל, דוגמה טובה לכך מהווה מרכז סוזן דלל בשכונת נווה צדק - משכונת עוני מתפוררת הפכה נווה צדק לשכונה עשירה, וזאת בעיקר בזכות המחול. בעולם ישנן דוגמאות רבות נוספות – וופרטל (Wuppertal), למשל, עיירה תעשייתית אפורה בגרמניה, הפכה בזכות תיאטרון המחול של פינה באוש ("Pina" Bausch) למקום שאליו עולים לרגל אלפי אנשים.

שינוי תפיסה של עולם המחול יכול לסייע בפיתוח עולם שבו המנעד התנועתי גדול, רחב ומכיל יותר; עולם שבו ישנם בכל רחבי הארץ יותר מרכזי מחול ופסטיבלים, כך שלא יהיה עוד צורך להצטופף בסוזן דלל / בת שבע ולהתקוטט על אותו מספר מצומצם של קהלים, שמצפים לראות את מה שמראים בסוזן דלל ובבת שבע. קוראים לזה, "המודל הצרפתי" - כי ככה זה עובד בצרפת; ומי שמכיר את המחול הצרפתי יודע שהוא משגשג ומצליח.

מעבדות התרבות של מפעל הפיס מהוות ניסיון לקיים את הרעיון, במקומות מסוימים זה מצליח (כמו למשל בתיאטרון דימונה), במקומות אחרים קצת פחות.

הרעיון שהפריפריה מעשירה את המרכז טרם נקלט ועדיין לא משגשג בראש של המופקדים על התרבות ועל המחול בארץ, אולי משום שרובם גרים בתל אביב. שדרות, למשל, נתפסת אצלם כעיירה שנמצאת מעבר להררי החושך. אבל רעיונות צריכים זמן ותנאים כדי להיקלט וכל שינוי מתחיל בחלום - הזוי ככל שיהיה. על כן כולנו מאותגרים לחלום – על מחול שפתוח לכולם, מחול שחוצה מגזרים, מעמד חברתי ודעות פוליטיות.

 

הכותב הוא כוריאוגרף, מנכ"ל מרכז התנועה "אדמה" בשדרות