חשופים במיוחד: 4 הערות על הקורונה והספורט

1. קודם כל, הירגעו. אבל לא יותר מדי - ובטח אל תפיצו תפיסות מוטעות ש"הקורונה זה רק שפעת" או "הקורונה זה שפעת עם יח"צ". עיתונאים - עיתונאי ספורט ובכלל - עושים את זה ברשתות החברתיות וזה ממש מסכן חיים. שיעור התמותה משפעת, למשל, עומד על 0.1%. בדרום קוריאה, שם עברו מאות אלפי  בני אדם בדיקות, גילו ששיעור התמותה מקורונה עומד על 0.5% - פי חמישה יותר. באיטליה מתו 4.5% אנשים עם קורונה. אנחנו לא יודעים מה קורה באיראן אבל ייתכן שיש מאות מתים. אז נכון, אין סיבה להיכנס לפאניקה, אבל להמעיט מערכו של נגיף מטעמי מאצ'ואיזים או בורות, זו בעיה רצינית. בטח כשאנשי ציבור - עיתונאים ופוליטיקאים - עושים זאת. אנשים קוראים ומאזינים למה שאומרים ומסרבים להיכנס לבידוד או להישמע לרשויות כי "זה רק שפעת עם יח"צ" - והרי זה נעים לחשוב ככה כי זה לא כל כך מאיים, אבל זו בדיוק המחשבה שמובילה להידבקויות נוספות ואנשים בקבוצות סיכון עשויים למות כתוצאה מכך. אז פאניקה זו אף פעם לא התשובה הנכונה אבל אי אפשר יהיה לבלום את המגיפה בלי אזרחים זהירים ואכפתיים. בלי עזרת הציבור.

2. אנחנו עוד לא יודעים מה ההשפעות ארוכות הטווח של הקורונה אבל הכלכלה העולמית כבר חטפה שפעת, תעשיית התיירות חטפה נוק-אאוט וגם אירועי ספורט מבוטלים ונדחים. הספורט - אחת מהתעשיות הכי גלובליות, שעובדיה עוברים וטסים בין מדינות על בסיס שבועי - חשוף במיוחד להשפעות הקורונה. זה מתחיל ברמת המשחק עצמו: קבוצה בבידוד (למעט מכבי תל אביב כדורסל ששוב מראה שיש לה חוקים משלה) לא יכולה לקיים משחקים. אם קבוצה טסה למשחק לספרד, היא צריכה להיכנס לבידוד עם חזרתה לישראל - אלו ההוראות. זו בעיה. כמו כן, יש כיום קבוצות באירופה שהמאמנים שלה וגם שחקניה מבודדים או חולים בקורונה. אייאקס אמטרדם, למשל, נאלצת לתפקד בלי שלושה אנשי צוות אימון בגלל הקורונה. האם זה הוגן עבורם לשחק משחקים קריטיים לעונה בלי אנשי צוות? כמובן שגם עניין המשחקים ללא קהל הוא גם בעייתי. למה יש ספורט מקצועני? בזכות אנשים שמוכנים לשלם כסף כדי לראות אנשים עושים ספורט. אז נכון, היום אפשר לעשות את זה בטלוויזיה אבל הקהל הוא חלק חשוב מהמשחק, מהסיפור שלו, מהשואו. כמו כן, קהל אחראי על כ-15% מההכנסות של קבוצות כדורגל אירופאיות. בכדורסל ובכדורגל ישראלי הקהל אחראי להרבה יותר מ-15%. הקורונה היא לא סוף העולם והכלכלה אבל כן, קבוצות יאבדו כסף. והרבה.

3. הכוכבים של התעשייה מוכרים ברחבי העולם. אנשים פורצים למגרשים כדי לחבקם. כוכבים נדרשים לחתום על מאות פריטים בשבוע. ספורטאי מוכר יכול לעשות עשרות סלפים בשבוע עם אנשים שהוא לא מכיר ובכל זאת הם יחבקו ויגעו בו. והם צריכים להופיע מול הציבור לפחות פעמיים בשבוע. כוכבי קולנוע יכולים להתבודד בקלות, כך גם כוכבי פופ ורוק. ספורטאים ממש לא. הם חשופים יותר לווירוסים ומחלות. צריך לקחת את זה בחשבון גם כשיש משבר בריאותי גלובלי.

4. הספורט העולמי הוא תעשיית בידור גלובלית שמעלה מאות הופעות ביום. כל משחק הוא תעשייה קטנה שמשפיעה על שכונה, אזור, ערים, מדינות. מאות מיליונים מתגלגלים בהימורים על משחקים מדי שעה, וחברות התקשורת והבידור משלמות סכומים גבוהים כדי לשדר את המשחקים. זה הוביל ללוח שנה ספורטיבי רווי במיוחד. ספורט בטלוויזיה שווה כסף וכשמשהו שווה כסף אז רוצים יותר ממנו. כיום רשויות ספורט ובריאות ברחבי העולם שוברות את הראש כדי לדחות משחק בשבוע או שבועיים - כי לוח השנה של הספורט כל כך צפוף. העומס על ספורטאים - במיוחד כדורגלנים - הוא מטורף. הוא מטורף בגלל אינטרסים כספיים ששמים את בריאותם במקום השני. המאמנים הכי בכירים בעולם אומרים את זה. זה נכון ביום-יום ובטח בימי קורונה. קשה להאמין שזה יקרה כי לרוב רשויות הספורט מנוהלות על ידי אנשים שלא ממש אכפת להם ממשהו מלבד הכסף, אבל אולי דחיות משמעותיות של משחקים, טורנירים ואפילו אולימפיאדה - יובילו את המנהלים למחשבות עמוקות יותר על עומס משחקים. אולי. ספק גדול.