אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
10 דברים שלמדתי על החיים וכדורסל צילום: אבי מועלם

10 דברים שלמדתי על החיים וכדורסל

"בכדורסל אתה לרוב מפסיד או מחמיץ זריקות. זה משחק של טעויות. אם לא תבין את זה, לא תצליח", כך אומר עמית תמיר, לשעבר שחקן נבחרת ישראל, ומספר על הדברים שלמד בקריירה שעשה ב־13 קבוצות בשש מדינות

11.03.2020, 08:31 | אוריאל דסקל

עמית תמיר (40, 2.08 מטר) שיחק כדורסל מקצועי מ־1998, כולל שלוש שנים בליגת המכללות במדי אוניברסיטת ברקלי וסיים את הקריירה לאחרונה באחת הליגות הנמוכות.

קראו עוד בכלכליסט

כמקצוען שיחק במספר קבוצות: מהפועל ירושלים דרך פאוק סלוניקי, ועד צ'רקאסי מנקיז. הוא זכה באליפות עם הפועל חולון ושיחק 79 פעמים בנבחרת ישראל. כיום הוא מאמן במכבי אשדוד ובמטה יהודה. בין השאר מנהל פרויקטים של מצוינות ברחבי הארץ. אלו הדברים שלמד במהלך הקריירה.

עמית תמיר. “חדר הלבשה מצחיק הוא הא’־ב’ של הצלחה על המגרש”, צילום: אבי מועלם עמית תמיר. “חדר הלבשה מצחיק הוא הא’־ב’ של הצלחה על המגרש” | צילום: אבי מועלם עמית תמיר. “חדר הלבשה מצחיק הוא הא’־ב’ של הצלחה על המגרש”, צילום: אבי מועלם

1. עניין של חיבור

"החוויה הכי גרועה היתה לי בצ'רקאסי באוקראינה. פשוט לא התחברתי שם לשום דבר. נהיה לי רע איך שהגעתי לשם. הייתי במלון שהרגיש לי כמו 1959. חיפשו לי דירות אבל הייתימגיע לבניין ואין אור במדרגות בכל מיני חורים. זה היה סוג של כפר ופשוט לא מצאתי את עצמי. הקבוצה לא התחילה את העונה טוב ואז התחילו להתלונן עלי אצל הסוכן שלי. הוא התקשר

ואמר לי שבחולון רוצים אותי, שמיקי דורסמן רוצה שאשחק אצלו. תוך שבוע כבר שיחקתי בחולון".

2. עניין של ביקוש

"התחלתי את הקריירה בהפועל ירושלים אבל הרגשתי שלא נותנים לי את הבמה למרות שכבר הייתי שחקן נבחרת ישראל. עכשיו, תמיד רציתי לשחק במכללות כמו דורון שפר וקיבלתי הזדמנות בברקלי. מלגה מלאה, שלוש שנים ואז מקצוענות. האמת, חשבתי שאני יכול להגיע ל־NBA. התאמנתי עם 12 קבוצות ליגה. עשיתי ליגת קיץ עם אורלנדו. הדברים לא הכי הסתדרו בסופו של דבר כי לא הייתי מספק אתלט. היום, אני חושב שהיה לי סיכוי טוב יותר לשחק ב־NBA כי הייתי קלעי גבוה שיכול לקלוע טוב מהשלוש. יש לזה ביקוש גדול יותר בכדורסל של היום. אחרי הקולג'ים קיבלתי הצעה ממכבי תל אביב אבל דייוויד בלאט, שהיה עוזר המאמן אז, אמר לי 'לך תצבור ניסיון באירופה בליגה טובה ואז תגיע למכבי מוכן יותר'".

3. הבדידות מנצחת

“אתה מבין שאתה בודד ככדורסלן שעושה קריירה בחו"ל כשאתה חוזר הביתה לפגרה ומבין שהחבר'ה שלך, 95% מהם כבר לא אותם אנשים שהכרת. נשארו בודדים שהם חברים קרובים. ואתה? אתה טס, חותם, משחק. אבל המטרה מקדשת את הבדידות, והמטרה היא קריירה בכדורסל".

4. הומור הכי חשוב

“היו קבוצות שהיה כיף בהן כי היה את החיבור האנושי עם השחקנים האחרים. גם מחוץ למגרש אתה מבלה אתם, יוצא אתם. מהקבוצות האלה יש גם את הזיכרונות הכי טובים. באלה שיש פחות חיבור, באת, עשית את העבודה וחזרת הביתה. אני תמיד התחברתי יותר לשחקני החיזוק האמריקאים. גם הכרתי את הראש של הסרבים מהפועל ירושלים. חדר הלבשה מצחיק הוא חדר הלבשה מוצלח. וזה גם הא'־ב' של הצלחה על המגרש: צוחקים אחד על השני, אחד עם השני. קבוצות עם שחקנים רגישים מדי ואגו גדול מדי שלא מאפשר להם להבין את הצחוקים — אלו הקבוצות הפחות טובות. בחולון, שאתה זכיתי באליפות, היה חדר ההלבשה הכי מצחיק:. מאליק דיקסון היה מצחיק בטירוף. וגם טוד בראון. אבל היו לנו אלמנטים מנטליים קשים שהיינו צריכים להתמודד אתם. מיקי דורסמן תמיד נתן לנו תריגלים מוזרים והגנות מוזרות. אבל הוא היה מנהל האגו הכי טוב שאני מכיר. מכל המאמנים שהכרתי. לפעמיים זה חשוב יותר למאמן מאשר התפקוד של השחקנים על המגרש: איך אתה מרגיע את השחקן הלא מרוצה, איך אתה משאיר אותו מרוצה. אז עולים מרוכזים במשימה, באימונים ובמגרש, ומראים אינטנסיביות ותחרותיות".

5. ספורט הוא לא עסק משפחתי

"החיים של שחקן הנע בדרכים בין קבוצות אינם יציבים לחיי משפחה. אני עכשיו נשוי טרי בשלישית. מערכת היחסים הזאת התחילה בשלהי הקריירה וכנראה שהיא עובדת בגלל זה. קשה מאוד להתחבר כשאתה עובר ממקום למקום בקריירה. זה נכון לאנשים מחוץ לקבוצה ונכון גם לקבוצה: קבוצת הוואטסאפ של הקבוצה שלך יכולה להיות הכי פעילה שיש במהלך העונה ואז יום אחרי העונה — זהו. כלום. ראיתי פעם שחקן שמגיע לשחקן אחר בסוף העונה ואומר לו 'בוא נשמור על קשר', והשחקן האחר אומר לו 'זה לא יקרה חביבי, אתה יודע שאנחנו לא נהיה בקשר'. 90% מהכדורסלנים שאתה אתם הם רק חברים לענף. אם לא לוקחים את זה קשה אין תחושה של פרידה קשה: שיחקתי עם אלפי שחקנים. אני בקשר רק עם חמישה".

6. המשחק הוא מקום מפלט

"עבורי ועבור כדורסלנים רבים אחרים הכדורסל תמיד היה מקום מפלט. כשהייתי עצבני, כשכעסתי, כשהייתי עצוב — הייתי הולך למגרש ומעביר שם שעות בכדורסל. מתרכז במלאכה ומוציא אנרגיות. כל הילדות התמודדתי עם זה שהייתי שמן. כך הכדורסל הופך למהות שלך וכשהוא כבר לא מקום הבריחה שלך אלא העבודה שלך, אתה לפעמיים יכול לשקוע במחשבות ליותר מדי זמן. מחשבות לא טובות. ולכן תמיד צריך להתייעץ עם אנשי מקצוע, עם פסיכולוגים, לדבר אתם, לטפל בעצמך מנטלית. עכשיו כשסיימתי את הכדורסל אני באיזשהו מקום מחפש את המהות שלי כאדם. וגם למצוא את האש מחדש".

7. בכדורסל לרוב מפסידים

"בכדורסל אתה לרוב מפסיד או מחמיץ זריקות - זה משחק של טעויות אחרי הכל, וכל טעות זה הפסד קטן. ובסוף העונה רק קבוצה אחת מנצחת את המשחק האחרון. אם אתה לא מבין שזה המשחק אתה תמיד תסבול. אפשר לראות את זה על שחקנים. כל טעות שלהם היא לבנה על הגב שלהם. החטאה - לבנה; איבוד כדור - עוד לבנה. ואז אתה רואה שחקן שנראה גמור. בקולג' למדתי ממאמן את המונח Drop it — שכח מזה. הוא אמר שאחרי טעות אני צריך לקחת פיסת נייר דמיונית שמסמלת את הטעות שלי, לקפל אותה ולזרוק אותה מחוץ למגרש. וזה מה שעשיתי כל הקריירה, אחרי כל טעות. קיפלתי טעויות וזרקתי אותן".

8. פציעות הן עובדה

"היה לי מזל בקריירה שהפציעה הגדולה שלי באה מאוחר. אני יכול להבין שחקנים שבתחילת הדרך נפצעים וזה משפיע עליהם כל הדרך. אני נפצעתי בגיל 34, קרעתי את גיד אכילס, ושמתי לעצמי מטרה לחזור ולרדת מהמגרש בהליכה. הייתי בגיל מאוחר. באותו רגע של הפציעה העצבות גדולה. אבל אחרי חודש־חודשיים אתה נחוש לשחק לפחות משחק אחד. ואחרי תקופה מסוימת אתה בוחר לעצמך מטרה גדולה יותר. אני אמרתי שאני ארד מהמגרש בהליכה. כך היה. העניין עם פציעה כזו הוא שאתה חייב להמשיך לעבוד עליה אחרי הפרישה כי אם לא האזור פשוט נחלש. אתה חייב לעשות עבודת יציבות ופיזיותרפיה. זה חלק ממה שצריך להסביר לספורטאים כחלק מההכנה לעולם שלהם אחרי הספורט".

9. אתה משחק עבור עצמך

"בגיל צעיר אתה צריך להבין שאתה משחק כדורסל עבור עצמך ולא עבור אף אחד אחר. לכל אחד יש את ההצלחה שלו ואת הפוטנציאל אבל שחקן שהוא אתלט מוכשר שלא נותן את הכל ובסוף היום מסתכל בראי, יראה מישהו שלא מיצה את כל הפוטנציאל שלו וירגיש פספוס. שחקן כזה אף פעם לא יהיה מאושר, שמח ושלם כמו שחקן פחות כשרוני שנתן את כל מה שהוא היה יכול לתת, ובסוף היום מסתכל בראי ורואה מישהו שעשה את המקסימום".

10. אל תתערבו בהחלטות המאמן

"כמאמן, תמיד צריך להזכיר להורים שהם לא יכולים לפתור את כל הבעיות של הילדים שלהם. במיוחד לא בספורט. הנטייה של ההורים היא לגונן על הילדים ולדרוש שהילד ישחק יותר. אבל המטרה שלי כמאמן זה לאתגר את הילדים, לא ללטף אותם כל הזמן. צריך להכניס אותם לאזור לא נוח עבורם כי רק משם צומחים ומשתפרים. לפעמים ילד צריך להגביר את האינטנסיביות שלו באימונים כדי לזכות באמון המאמן. אם הורה דורש שהילד ישחק בכל מקרה, זה לא פוגע במאמן, זה פוגע בילד שלו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות