לא להטיל סגר על הדמוקרטיה

רגע מביך במיוחד בתולדות המאבק במגיפת הקורונה נרשם ביום שלישי שעבר, כאשר משרד העבודה והרווחה אסר על משפחות לבקר קרובים קשישים בבתי אבות, גם כאלה הנמצאים במצב סיעודי. לקח יומיים עד שבמשרד התעשתו ומיתנו את ההנחיות.

ככל שמשבר הקורונה מחריף, הממשלה מטילה על אזרחי ישראל מגבלות מחמירות שיש בהן פגיעות קשות בזכות לקניין, בחופש העיסוק ובחופש התנועה - והן מאיימות להמיט על לא מעט אנשים חורבן כלכלי. רוב ההגבלות כנראה הכרחיות, אבל מי שמטילה אותן היא ממשלת מעבר שאיבדה את אמון העם, ללא כנסת מתפקדת שתפקח עליה. פעם ביומיים ראש ממשלת המעבר, שלא קיבל מנדט מהעם, מכנס את הצלמים ומודיע לציבור על גזירות החדשות, כשהוא מזין מחדש את הפאניקה.

בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים האחרונה בה הודיע על הצעדים כנגד הקורונה | צילום: אלכס קולומויסקי

בהחלט ייתכן שהיה הכרחי לסגור את כל בתי הספר, ובהמשך אולי גם את מקומות העבודה. הבעיה היא שההתייעצויות על ההחלטות הרות הגורל הללו התקיימו בחדרי חדרים. פורסם שצה"ל מקים מתחמי בידוד חדשים. לאור ידיעה כזאת, קשה שלא לתהות אם גם הסגר בדרך. במצב כזה, חיוני שנציגי רוב העם ישותפו בקבלת ההחלטות.

בשבוע שעבר שולם מס השפתיים לצורך בהקמת ממשלת חירום לאומית. בינתיים התברר שאין מספיק חירום בשביל לצרף לממשלה שר ערבי. אלא שהשאלה האמיתית היא למה נציגי כחול לבן לא צורפו כבר לקבלת ההחלטות או לפחות לצוותי התייעצויות. האם לשלושה רמטכ"לים, שר אוצר ושרת בריאות לשעבר אין מה לתרום?

מחר תושבע הכנסת. בכחול לבן שוקלים להקים ועדה לענייני הקורונה. זה טוב, אבל האמת היא שהרבה יותר טוב יהיה להקים את ועדת העבודה והרווחה, שאחראית על בריאות ושוק העבודה, וכן את ועדת החינוך. גם כשנלחמים במגיפה עולמית, אסור לוותר על הדמוקרטיה. אם בגלל מצב החרום חייבים להתנהג כמו בדיקטטורה, זה חייב להיות בהסכמת רוב נציגי העם.