התמהמהות בימי קורונה

אנחנו בעצם נמצאים עכשיו על הטיטאניק. התנגשנו בקרחון, וצריך לקבל החלטה מה לעשות. כמו ב-1912, כאשר התמהמהות של כמה שעות בקבלת ההחלטות על האונייה הובילה לאובדן חייהם של אלפים. במצבנו היום, התמהמהות של כמה ימים בקבלת החלטות במדינה יכולה לגרום לאובדן גדול של חיים.

במאמר מצוין וארוך של תומס פואיו בעיתון מדיום הוא מסביר את הדחיפות של הטיפול בבעיה. פואיו מתחיל בהערכה של כמה מקרים של וירוס קורונה פעילים יש היום בעולם. מסקנתו, שאותה אסביר בפירוט בהמשך, היא שמספר המקרים המוערך גדול בערך פי 20 מהמספר המדווח. פואיו מעריך בצורה מושכלת כמה אנשים ימותו מתוך אלה שיחלו, ומראה שהנתון גבוה עשרות מונים משפעת. אחר כך הוא מסביר את החשיבות של הבידוד החברתי, ומראה שאם יתקיים בידוד כזה, הדבר יאפשר למערכת הבריאות להתנהל כראוי, ימנע את קריסתה, ויגרום להורדה של כמות מקרי המוות בערך פי ארבעה.

פואיו מעריך את מספר החולים בכל מדינה דרך שקלול של שני נתונים: הנתון הראשון הוא כמות המתים חלקי כמות האנשים שהחלימו - דבר המביא להערכת יתר מפני שמספר המחלימים צפוי לעלות בהרבה לאורך הזמן. הנתון השני הוא כמות המתים חלקי כמות החולים המוערכת - דבר המביא להערכת חסר מפני שעדיין לא ידוע מספר המתים הסופי. הנתון האמיתי מתכנס ביניהם.

פואיו מסביר הערכת כמות המתים האמיתית משתנה מאוד בין מדינה למדינה. במדינות בהן יש התפרצות בלתי נשלטת של המחלה וקריסה של מערכות הבריאות, כמו באיטליה או במחוז חוביי בסין, ההערכה של כמות המתים נעה בין 3% ל-4% מהחולים. לעומת זאת, במדינות שבהן מערכת הבריאות לא קרסה, כמו בדרום קוריאה, ההערכה של כמות המתים היא של פחות מ-1%. כלומר, מצב התפקוד של מערכת הבריאות ויכולתה להתמודד עם שטף החולים יכולה להביא לירידה של פי 3 או פי 4 בכמות מקרי המוות.

במדינות בהן עדיין לא השתלטו על המחלה (הרוב המכריע של המדינות), כמות החולים המדווחת גדלה באופן אקספוננציאלי. למשל, הנתון בצרפת (מאז 6 במארס) הוא גידול של בערך פי 10 בשבוע. כלומר, כמות המקרים המדווחת בצרפת נכון להיום היא 4,500 חולים. בקצב הגידול הנוכחי, אם לא יינקטו צעדים הכרחיים יהיו בצרפת 50,000 חולים מדווחים בשבוע הבא, ויותר ממיליון חולים מדווחים תוך חודש.

מכיוון שבמדינות כמו צרפת ואיטליה רוב החולים אינם נבדקים לנגיף, יש הרבה חולים שמתגלים באיחור - רק אחרי שהם מפתחים סימפטומים חמורים כעבור שבוע או שבועיים - כך שניתן להעריך את כמות החולים לפני שבועיים הרבה יותר טוב משניתן להעריך את כמות החולים היום.

יש הפרש גדול בין אחוז החולים המדווח והידוע ובין אחוז החולים האמיתי. אחת הדרכים להעריך נכונה את כמות החולים הממשית היא דרך אחוז המתים. למשל, בצרפת יש נכון להיום 91 מתים מהמחלה. חישוב פשוט מראה שאם 91 מתים הם 1% מהחולים (בהנחה שמערכת הבריאות בצרפת עוד לא קרסה) ואם ידוע שעוברים 17 יום בממוצע מרגע הגילוי עד רגע המוות, הרי שהמספר האמיתי בצרפת לפני 17 יום היה 9,100.

אם (לפי הנתונים הידועים לנו) המחלה מכפילה בערך את מספר החולים תוך 6 ימים, הרי שב-17 יום כמות החולים גדלה בערך פי 8. כלומר, לפי מספר מקרי המוות אפשר להעריך שכרגע כמות החולים האמיתית בצרפת היא יותר מ-70,000. כלומר, על-פי המודל של תומס פואיו, המספר האמיתי של החולים במדינות שבהן עדיין לא השתלטו על המחלה הוא בערך פי 20 מהמספר המדווח. באופן דומה, סביר שאם עד כה התגלו כ-200 חולים בישראל, המספר האמיתי קרוב ל-4,000.

הבעיה במקומות כמו איטליה, שבהם מערכת הבריאות קרסה, היא מחסור במשאבים: יש יותר חולים ממסכות, בלוני חמצן ומכונות הנשמה, אין מספיק מיטות אישפוז בבידוד, והצוות הרפואי עובד בלי הגנה מספקת ומסביב לשעון. במצב כזה, חולים קריטיים שהיה ניתן להציל אותם בימים רגילים עלולים למות וכך נוסק מספר המתים ל-3% או יותר (גם באומדנים היותר זהירים). לעומת זאת, אם מערכת הבריאות מתכוננת מראש, כמו בדרום קוריאה, עם ערכות בדיקה, ציוד רפואי וכוח אדם מספיק, ומחליטה על התנהלות נכונה של בידוד חברתי, הנתונים מראים שכמות מקרי המוות יורדת לפחות מ-1%. שימו לב שכל יום של התמהמהות בנקיטת הצעדים הדרושים גורם לעלייה של 40% בכמות החולים, ולכן הדבר מוביל לקריסה פוטנציאלית של מערכת הבריאות.

מה צריך לעשות? צריך לעודד את מקבלי ההחלטות להמשיך ביתר שאת עם הרחבת הסגר החברתי והבידוד. כל עיכוב יתורגם ליותר חולים וליותר מתים. רק כך נוכל להאט את קצב המגיפה ולאפשר למערכת הבריאות להתמודד איתה כראוי. ואולי עוד שנה מהיום כבר יפתחו חיסון למחלה, כמו שמעריכים המומחים.

אסור לנו להגיד שזה כמו שפעת. כי זה ממש לא. הטיטאניק התנגשה בקרחון, ועכשיו צריך להוריד את כולם לספינות ההצלה. וכמה שיותר מהר.

פרופ' דורי דרדיקמן הוא חוקר מוח בטכניון