צילום: ארגון "זוכרות"
קירות מתקלפים
שלמה? סלמה? שלם? של מי הכפר הזה? סיפורו של כפר שלם בת"א
כפר שלם נמצא בלב סערה ציבורית כבר לפחות 100 שנים. זו האחרונה נראית כמדממת והסוערת ביותר. אך אם נחזור אחורה בזמן נוכל לראות שמשהו במרחב של הכפר שלם מסרב לשכוח את האנשים שחיו בו. הזיכרון של בני המקום נשאר כמו צלקות על הלחיים המדממות של עברו המזרחי של האיילון. אז של מי הכפר הזה? למה הוא מסעיר כל כך הרבה אנשים כבר מאות שנים? ואיך החשמונאים קשורים לכל זה?
בחסות הקורונה גם המאבק רווי היצרים של כפר שלם הצליח לאבד את התהודה התקשורתית שהוא התרגל לזכות לה. לאחר שרגע לפני החלפת הממשלה, הצליחו כחלון וסמוטריץ - שרי האוצר והתחבורה לשעבר לחתום על מתווה הפיצויים ובכך להביא לכדי סיום את הפרשה המתגלגלת שרודפת את ישראל מראשית הקמתה. בתחילת החודש זה קרה - החל הפינוי בפעימה ראשונה שלו, כאשר הפינוי הגדול מתוכנן לחודש אוגוסט. למרות ההסכם שמבטיח פיצוי מוגדל - תושבים רבים שבתיהם נמצאים על תווי הקו-הסגול של הרק״ל -לא מתכוונים להתפנות.
אז את המסע לתולדות כפר שלם נתחיל בשלהי המאה ה-19, כשארץ ישראל היא עוד פלשתינה וזו עוד בשליטה עוסמאנית וכשהציונות עוד בחיתוליה - תנועה לאומית לעם היהודי שמנסה למצוא לו בית, דבר שכידוע מצריך קרקע. ואכן השנים שלפני הקמת המדינה אופיינו במאבקי קרקע בין שני עמים - היהודי והפלסטיני, על מרחב אחד, יש יטענו קטן מלהכיל את השניים. כחלק מטענות הקושאן על הארץ הפכו מיטב מלומדי המקרא פסוק אחר פסוק בכתבי העם היהודי במטרה למצוא "הוכחות חותכות" לנוכחות המוקדמת של היהודים בכל פינה ושעל בארץ. במסגרת המאמצים הגיעו החוקרים גם אל הכפר סלמה והצליחו למצוא אזכור מוקדם - אי שם לפני הספירה הנוצרית לנוכחות יהודית, ישראלית ממש כאן, בתל-אביב. אבל האם באמת הצליחו למצוא הוכחה שרירה? לא בטוח
החוקרים חדורי הלהט הגיעו בחיפושים לספר חשמונאים א', הספר העוסק בסיפורה של שושלת חשמונאי ומלחמתה בסאלוקים. מדובר אולי בספר המתח הסוער ביותר מבין שורשי היניקה התרבותיים של עם ישראל כשתיאורי הקרבות והמרד מסופרים שם בצורה מרתקת ממש. אחד מסיפורי הקרבות נמצא בפרק ז' ועוסק בניצחונו של יהודה מכבי על בכיר שריו של אנטיוכוס, נקנור. לקראת סוף הפרק מוזכר קרב אחד מוצלח במיוחד בו נהרגו 500 מחייליו של נקנור בלא אחר מאשר - הכפר סלמה. ספויילר למהלך הקרבות אני אחסוך מכם, אך פסוק כ"ט בספר חשמונאים א' דווקא מסתיר סיפור הרבה יותר אקטואלי עבורנו.
שורש הבעיה בכך שספר החשמונאים נכתב בתקופה ההלניסטית כאשר התרבות השלטת בכל המרחב הארצישראלי היא התרבות היוונית וכך גם השפה המקובלת - יוונית. ברבות השנים המקור העברי של הספר אבד ונותר רק התרגום היווני שלו. על כן כפי שתורגמה האות ש' ליוונית היא נכתבה בתור ס' באלף-בית היווני. כאשר באו לתרגם את הספר בחזרה לעברית נכתב שם הכפר "שלמה" באות ס' ויצר את הקרקע לבלבול שכזה. כפר שלמה מתקופת המכבים נמצא על פי ארכיאולוגים באזור רמאללה של היום ולא במישור החוף היכן שממוקם הכפר סלמה.
אז מה הסיפור של הכפר סלמה ואיך הוא הפך לכפר שלם? הכפר סלמה, כפר ערבי ותיק ששכן לצד הדרך הקדומה שחיברה בין יפו לבין לוד. הכפר סלמה התקיים במרחב המדובר על פי הרישומים שמצויים במפקדי האוכלוסין העוסמאנים עוד בראשית המאה ה-16, אז עם 94 תושבים. מדובר בכפר חקלאי בעיקרו אך עם מרקם אורבני במרכזו. כיום ידוע על חמישה בתי קפה שהתקיימו במקביל במחצית הראשונה של המאה ה-20. תושבי סלמה גידלו הדרים כמיטב המסורת היפואית, בננות ודגנים, שהושקו מ-85 בארות. הם הובילו את תוצרתם ליפו ומכרו חלק ממנה בישובים ציונים סמוכים. בנוסף, שלחו תושבים חלב לבית הגיבון ביפו שהיה בבעלות אנשי הכפר.
על פי המסורת הערבית קרוי הכפר על שם השייח' סלמה אבו האשם, בן ליוויתו של מוחמד עצמו שנהרג ונקבר במקום בשנת 634 לספירה. במרכז הכפר ניצב לו הקבר המקודש של שייח' סלמה אבו האשם כפי שמאמינים בני המקום. ואכן עדויות לציון יום מותו ביום שישי הראשון של חודש שעבאן (החודש השמיני בלוח השנה המוסלמי) מתוארות מפי ותיקי הכפר. ככל הנראה המבנה שימש כמסגד וכנקודת מפגש דתית לתפילה והתכנסות. זאת ניתן להסיק בשל העדר מבנה נוסף שיכל לשמש הכרחית כזו בקרבת מקום ובשל מיקומו במרכז הכפר. המסקנה המתבקשת שכנראה והכפר התפתח סביב למתחם המסגד והקבר. כאשר נעים הלאה ברבות השנים מגלים כי בתקופה המנדטורית הוסף לבניין מבנה בעל שלד בטון אשר ממוקם בין מבנה הקבר למבנה נוסף קדום יותר הנמצא במתחם. מתחם הקבר קרוי עד היום בפי בני המקום בשם סַיִּדנא ("אדוננו") סלמה. כיום סלמה הוא הכפר היחיד במרחב העיר תל אביב, שעל שמו עדיין קרוי רחוב. אותו רחוב קישר בעבר בין הכפר לבין יפו, ככל הנראה לא לאורך זמן שכן על השלטים כבר מצוין השם דרך שלמה, כבר ראינו מה אות קטנה יכולה לחולל.
הכפר סלמה החל להיות מוזכר בעיתונות היהודית עוד במאה ה-19, כשראשוני הציונים מגיעים ארצה ומתחילים להתיישב ביפו. היחסים בין השכנים זכו תחילה לעדנת בתולין, מה גם שמספרית - הגעתם של יהודים בשלב זה הייתה מינורית לעומת אלפי האירופאים הנוצרים שהחלו לרכוש קרקעות ברחבי ארץ הקודש וגילו בה עיניין מחודש. כשהציונות צוברת תאוצה והופכת לגורם ממשי שלא ניתן להתעלם ממנו, מערכת היחסים הולכת ונעשית ידידותית פחות וחשדנית יותר. שכונות תל אביב היהודיות בשנות ה-20 המאוחרות ושנות ה-30 הן למעשה צמתי רחובות בודדים בין שלל כפרים ערבים שהתקיימו במרחב שהיום נראה לנו הכי ישראלי שאפשר. מה השפך אותן לפגיעות במיוחד כאשר התחילו מארעות תרפ"א ותרפ"ט, והמרד העברי הגדול.
בתחילת המאה ה-20 נרכשו האדמות הצפוניות של הכפר, גבעות שאינן נוחות לחקלאות, על ידי קבוצת יהודים שהחליטו לבנות מרחב כפרי עירוני במסגרת פרוייקט עיר גנים, לימים רמת גן. במפקד הבריטי של 1931 התגוררו בכפר סלמה 3,691 תושבים ב-800 בתים. החיכוכים המשמעותיים הראשונים בין תושבי הכפר לבין תל אביב והשכונות הסובבות אותה היו סביבות מאורעות תרצ"ו, המרד הערבי הגדול. בקבוקי תבערה שרפו מספר לא מבוטל של בתי שכונת התקוה, שכונת נבנתה שנה קודם לכן על האדמות אחרות של סלמה , ממזרח. האדמות של שכונת התקווה נרכשו על ידי חברת "שמשון" - התאגדות עובדי עיריית תל אביב.
שלוש שנים מאוחר יותר מדווח בעיתון "הצפה" ביוני 1939 על עוצר בכל הדרכים היוצאות מתל אביב לאחר שיהודים התנקשו בשלושה ערבים בני סלמה, כשאלהשצעדו ליפו על דרך סלמה. יום לאחר מכן, גם כן גם בדרך לכיוון יפו נורה צעיר ערבי בן 25 בבטנו עת היה רכוב על חמורו, לידו נער בן 12 שכפי שמתואר נשכב על הקרקע עד שהיריות פסקו וכך ניצל. התנועה היהודית הושבתה על ידי שלטונות המנדט.
כאשר המהומות נרגעו, ראשית שנות הארבעים התאייפנו לשקט מתוח אבל בכל זאת - שקט. הפעם הבאה שהדברים התלהטו היא כבר בשנת 45'. בני סלמה ביקשו להסתפח לעיר יפו והדברים נשקלו ברצינות על ידי הבריטים. לבסוף התנגדות אנשי תל אביב בדרישתם לדרכים בטוחות עבורם - צלחה והסיפוח בוטל.
בשנת 1947' תוכנית החלוקה של האו"ם עוברת וכוחות "צבא ההצלה" של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. שכונת התקוה סופגת את מירב האש. ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף כותב שהיו אלה אנשי הכפר עצמם שארגנו מיליציה של כ-30 איש בנובמבר 1947. מאז, כמעט לא חלף יום ללא קרב יריות באזור סלמה.
ב'ניו יורק טיימס' ובעיתון הפלסטיני 'פִלַסטין' דווח על מספר תקיפות שערכה ההגנה נגד הכפר בתחילת דצמבר 1947. מדובר במבצע "יהושע" שמטרתו אכן הייתה להשיב את השקט לשכונות הדרום של תל אביב, אך הוא לא רשם הצלחה. שתי תקיפות שבוצעו נגד הכפר במחצית השניה של אותו חודש, נהדפו בידי מגני הכפר. עוד דיווח 'פלסטין' על תקיפות הכפר בינואר 1948, במקרה זה מדובר על מבצע "נזלת" - מבצע נזלת נערך ב-18 בינואר 1948, על ידי חטיבת אלכסנדרוני של ארגון ההגנה בזמן מלחמת העצמאות. מטרת המבצע הייתה פיצוץ בתים על גבעת שייח' חסן בכפר סלמה. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב על תקיפה שביצע הגדוד השלישי של אלכסנדרוני ב-18 בינואר, עם פקודה "להפיל חללים, לפוצץ בתים ולשרוף מכל הבא ליד", אך "להשתדל לא לפגוע בנשים וילדים"כפי שתיאר זאת בספרו "בעיית הפליטים הפלסטינית". המבצע הזה כבר היה מוצלח יותר והצליח להביא שקט לזמן מה לתושבי השכונות.
בסמוך להכרזת העצמאות, אפריל 48, כוחות המליציות של בני הכפר סלמה פתחו בהתקפה מאסיבית על נוה שאנן ושכונת התקוה. יריות מבין הפרדסים לא פסקו לאורך כל הלילה באמצעות מכונות ירייה כבדות. אנשי ההגנה הצליחו לבסוף להדוף את התוקפים, מלבד נזק כבד לרכוש לא נרשמו אבדות בנפש, אבל הזרעים "למבצע חמץ" כבר נזרעו. "חמץ" הוא המצבע שמטרתו - כיבוש סופי של הכפרים הסובבים את השכונות היהודיות. ב-15-16 באפריל הומטרו על הכפר לפחות 30 פגזי מרגמה מאזור פתח תקווה. באותה עת תחמושת הכפר החלה לאזול, ותושביו החלו לעזוב. הכפר נכבש ב-29 באפריל בידי חטיבת אלכסנדרוני במהלך המבצע שנועד לכתר את יפו ולכבשה. לפי מוריס הכפר התפנה "עם ההסתערות הראשונה". למחרת ביקר בן-גוריון בכפר, וכתב ביומנו שפגש שם רק "זקנה עיוורת אחת".
רוב תושבי סלמה המקוריים ברחו מהמקום כבר בחודשים שאחרי הכרזת תוכנית החלוקה, שנה קודם לכן. התושבים התפזרו בין אזור רמאללה, אזור שכם, עזה וירדן. העתיד של הכפר סלמה, כפי שיותאר במדור זה בפעם הבאה, יהפוך ברבות השנים לשנוי במחלוקות סוערות נוספות, הפעם בדמות המאבק על כפר שלם ומאבקה של המדינה ועיריית תל אביב במשכנות העוני שבסביבותיה. האלימות, האגרסיביות, והאחזות הקרקע בטענות בעלות כאלה ואחרות חושפות גם במאבקים שיבואו על הכפר את הרגישות הכרוכה בדיור של בני אדם, בבעלות על קרקע ובחווית תלישות של מהגרים.
״במידה רבה עזרה לנו המלחמה ( ... ) הודות למלחמה עברו לרשותנו אלפי דירות . לחיפה בלבד נכנסו מיום השחרור של העיר 12 אלף איש ויש מי שאומר ( ... ) 13״. כך התבטא אליעזר קפלן, שר האוצר התעשייה והמסחר הראשון של ישראל. ״השלל״ הרב שנקלע לידיהם של בכירי המדינה הצעירה הגיע בזמן - מאות אלפי יהודים החלו לנהור לישראל הפעם לא רק מאירופה - אלא מהעולם כולו. כבר בינואר 1949 הודיעה עיריית ת״א על סיפוחו המלא של הכפר סלמה על השטחים החקלאיים שלו לתחום שיפוטה.
ואכן כפי שבכירי המדינה ציוו, כבר בנובמבר 1948 הועברו 400 משפחות לכפר סלמה - רובן משפחות פליטים מיפו, מנשייה, נווה צדק ומקווי עימות נוספים בתל-אביב. כפי שמדווח בעיתון הצפה - מדובר בפליטים שלפני כן שהו במחנות אוהלים והועברו ברגע שמפציצים מצריים החלו לפקוד את שמי תל אביב.הפליטים נותרו ללא ברירה וצבאו על דלתות העירייה בדרישה לפתרון. הם שוכונו בעזובה של של הכפר סלמה.
בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה המעבר אל כפר שלם לווה פעמים רבות ברצון עז להתפנות החוצה ממנו. הבתים נותרו רעועים וחבולים מנזקי הקרבות, והמדינה שראתה במקום פוטנציאל לפתרון בעיית השיכון של שנותיה הראשונות לא הצליחה לוודא כי תנאי המחייה במקום הזה כמו גם בכפרים, שכונות וישובים פלסטינים נטושים אחרים נאותים לשיכון עולים יהודים. למעשה תפקדה שכונת כפר שלם כמעברה לכל דבר כאשר מי שידו הייתה מקורבת לצלחת הנכונה הצליח להימלט ממנה.
1951 הפגנות רועשות בכפר שלם נגד עיריית תל אביב והפעם - החיבור למים. החיבור למים ולחשמל היה נקודת חיכוך משמעותית בשנים הללו שכן החיבור היה לא יציב, ופעם אחר פעם דרשו תושבי כפר שלם כי המשאבה בבאר תוחלף או שימצא מקור מים חלופי.התנאים הסניטרים בכפר שלם השתפרו לאחר מאבק עיקש אבל לא הושוו באף שלב יש יגידו עד עצם היום הזה ממש, לאלו שבשכונות אחרות.
הפוליטיזציה של מצוקת תושבי השכונות הייתה מתבקשת תנועת חירות קלחה את המאבק תחת חסותה. בעוד העולים שהגיעו סבלו פעמים רבות מיחס משפיל, מפתרונות דיור קשים ומחוסר ודאות עצום, מוסדות המדינה שנאנקו תחת מעמס המלחמה, הצנע והשיכון לא הצליחו לספק מענה הולם לעולים. בהתווסף אינספור מקרים של גזענות מערכתית מובנית לעולים יוצאי מדינות האיסלם, נוצר מצב בו מצאו עצמם הפליטים המשוכנים בכפר שלם ככאלו שנדחקו לסוף רשימות ההמתנה ליציאה מהשכונה ומעבר לפתרונות שיכון נוחים.
בעיית משכנות העוני הייתה בעיה אקוטית בתל אביב אבל למעשה היא התכתבה עם בעייה דומה ברחבי העולם - בין אם כתוצאה מהמלחמות שפקדו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20 ובין אם הטכנולוגיה שלא הפסיקה לשבור שיאים של חדשנות - הפכו תשתיות, בניינים שלמים ושכונות לכתמים שחורים על פניהן הלבנות וגורדות השחקים של ערי העולם החדשות. השיח בעולם התכנון הגלובלי היה מחיקת משכנות העוני לחלוטין, ובניית שיכוני דיור ציבורי מחות לעיר. הביטוי המכובס - התחדשות עירונית, בפועל? גטו למיעוטים ועניים.
״משכנות העוני באזורים צפופים ובפרט בערים גדולות, הם קנים של נוער פילי ופשעי מבוגרים. המחלות בהם מרובות״ כך התבטא אהרון הורוביץ וכך למעשה התהוותה הבעיה שהמערכת ראתה במקום בעייה, ובמתגוררים בו את הגורם העומד בדרכם אל תכנון פונקציונלי יעיל, נקי ובריא. שוב הערכים שהמתכנן נושא בליבו יכתיבו בהכרח את המציאות החברתית של המשתמשים במרחב אותו יתכנן.
1959 שנת היובל של תל אביב - מפא״י כובשת לראשונה את עיריית תל-אביב, המעוז הליברלי בישראל ומרדכי נמיר שעמד בראש העירייה הבטיח לשנות את הדיסקט באשר לטיפול בפערים החברתיים שבערו בעיר.
גם אז, כאילו לא חלפו להן 60 שנה, שכונות דרום תל אביב היו אלו שעמדו בליבו של הפער. ״פער עמוק חוצה את העיר לשני חלקים, נבדלים אחד ממשנהו: מרכז העיר וצפונה מזה ומנגד יפו ושכונות סמוכות לה. ככל שנשפר את תנאי החיים של השכבות הדלות, כן ייטב ויתבסס מצב העיר כולה.״ את המילים הללו אמר מרדכי נמיר בפתח ישיבת העירייה הראשונה שעמד בראשה.
חרף הכוונות הטובות ואף מספר פעולות שננקטו לטובת פתרון תנאי החיים הירודים של שכונות הדרום ובכללן גם המעברות ומחנות המעבר בכפר שלם, הגישור הסוציואקונומי נדחק לשולי סדר העדיפיות העירוני, בעוד סוגיות בוערות כמו ההגירה השלילית מתל אביב אל שכנותיה וכן בעיות תחבורה פרטים וציבורית העלו את הצורך בתוכנית אב לעיר בכללותה ואת הטיפול בשכונות כנגזרת שולית של התוכנית. יעד שיפור תנאי החיים והחוסן החברתי בר הפסיק להישמע בישבות העירייה.
בסוף שנת 1960 חברת חלמיש קמה - החברה הינה בבעלות משותפת של עיריית ת״א וממשלת ישראל, ומטרתה פינוי התושבים מאזורי השיקום ושהעברתם לדיור ציבורי בשטחים שהוכחרו להם מר״מי. אולם הפתרון שהציעה חלמיש למעשה הרע את מעמדם של המפונים. כשלמעשה העביר את המפונים בתור מי שהפכו להיות בעלי הקרקע לקרקע שאינה בבעלותם ועל כן גם המפונים לא קיבלו זכויות קנייה בדירות הללו. המצב ממשיך להתדרדר
1965 - חוק פינוי בינוי אזורי שיקום אושר בממשלה - החוק למעשה יצר את הרשות הלאומית להתחדשות עירונית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. דאז קבע החוק כי תוקם רשות שביכולתה להכריז על אזור כטעון שיקום ועל תחזית פינוי ובינוי חלופי למקום. ב-1969 אכן הוכרז המקום כאזור טעון שיקום ופורסמה תחזית פינוי ובינוי בשנת 1972. בשנים שלאחר מכן נרשמו התנגדויות רבות למתווה שהוצע בעיקר משום שמותיר את אלו שלא הגיעו להסדר עם חלמיש, במצב גרוע אף יותר כאשר הם לא זכאים לפתרון דיור כלל. המאבק ממשיך
בעוד תושבי כפר שלם מאוגדים "בוועד תושבי שכונות העוני", הם נאלצים להחליף חזיתות רבות לאורך השנים. בעוד תחילה היו התושבים בחסות המדינה והעיריה ששיכנה אותם שם ברבות השנים הועברו לידי גופים כמו חלמיש או חברת אזורים, שהפכו אמונים על פינוי התושבים. החברות קיבלו את הקרקע על ישוביהן ורק באמצעות פינוי התושבים יוכלו לנצל את מירב התשואה מהקרקע. למעשה זרקו לגוב האריות את התושבים חסרי כל זכות על קרקע ששוכנו עליה מקום המדינה, להאבק מול יזמים שרכשו את הקרקע.
בשנת 1982 המאבק התלקח לכדי מוות. שמעון יהשוע ז״ל ניסה למנוע את פינוי ביתו ונהרג על ידי אש של שוטר. אירועי כפר שלם יצרו בשטח מתיחות רבה, עד שנות ה-90 לא נרשמה התקדמות במשא ומתן. בראשית שנות ה-90 ולאחר ביקור של רה״מ רבין בשכונה נחתם מתווה חדש ופונו מאות משפחות מהשכונה. לאחר הרצח הפעילות הוקפאה. בשנות האלפיים המצב רק הורע והפך למאבק על נישול כמעט טוטלי. השנים חלפו אט אט ולבסוף נכנסה הרכבת הקלה לתמונה. השאר אקטואליה.
הקרקע שהייתה בית לקהילה שוקקת וננטשה לא זכתה ליום אחד של שקט לאחר מכן והפכה לזירת התגוששות בין עדות, מעמדות ופריוויליגיות של החברה הישראלית. הפוטנציאל למרחב מרובד בין שכבות של זכרונות ותרבויות יצליח אולי להוציא לראשונה את הפיל ממרכז הכפר. להפסיק למחוק היסטוריה ולהתחיל לשמר אותה. אם כפר שלם ישכיל, גם לאחר בניית הרכבת להיות מרחב משמר זכרון ולא מרחב משכיח הוא יוכל אולי לזכות לימים שקטים סוף סוף. מהמסגד מהמאה ה-16, דרך צריפים משנות ה-50 וברזנטים מהבחירות השלישיות של 2019-2020. הבחירות שהיו מספיק צמודות בשביל להצליח להוליד מתווה מוסכם עם פיצוי מוגדל וניחוח של לחץ אלקטורלי עדין. אם תאוות המחיקה תנוח רגע - יוכל כפר שלם להפוך למרחב שמספר סיפור ולא רק נלחם מלחמה. ואיך יגמר הסיפור של כפר שלם? את זה נדע באוגוסט.
פינוי כפר שלם והמאבקים על המרחב שלו הם מעין זליגות לא רומנטיות מן האתוס הציוני של הקמת המדינה. העולים שהתיישבו בכפר שלם מהר מאוד הבינו לאן הם מיועדים להגיע ומה המעמד שלהם אל מול ותיקי תל אביב. וכשאלה לא רצו להתיישר בדיוק לפי רצון הממשלה ולעבור הרחק אל מקומם - עיירות הפיתוח והמעברות בפריפריה של ישראל, המרחק בין הצדדים הלך ונפער. ולעיתים נדמה שהוא לא ניתן לגישור בדיוק כמו הפער עם בני סלמה. אך יש בו כדי להעיד על כמה מהמגמות הרוחשות בזרמי העומק של החברה הישראלית. זרמים שנוגעים במתחים העדתיים, המעמדיים והפוליטיים שלנו. האנשים בכפר מתחלפים וככל הנראה עוד יתחלפו, אבל הכפר. הכפר זוכר את כולם, והוא מותיר את זכרונם כצלקות על פני רחובות כפר שלם.