תופעת הלוואי של הקורונה: שתיקת הארגונים הבינלאומיים

1. שקט, קורסים וזורקים תרחישי אימים

רק חודש חלף מאז השיאים ההיסטוריים שנקבעו בוול סטריט ב־19 בפברואר, אבל לכולם נדמה כאילו חלפו כמה שנים טובות. התחרות על מי נותן את התרחיש האופטימי ביותר פינתה את מקומה לתחרות על מי מפחד יותר. מנהלי ההשקעות הגדולים בעולם משחקים בימים אלה בצ'יקן ‑ מי אמיץ מספיק לנצל את הפחד של השני ולהתחיל לקנות. בינתיים גולדמן סאקס הלך הכי רחוק מבין הגופים המובילים בוול סטריט עם תחזית לקריסה של 24% בתוצר האמריקאי ברבעון השני.

צניחה בסדר גודל כזה לא נרשמה מעולם, אבל אם יש משהו שהעולם למד בחודש האחרון הוא שכל תרחיש שנדמה מופרך, מתממש במהירות בימים אלה. תחזית זו שלחה את וול סטריט לשבוע הגרוע ביותר מאז אוקטובר 2008. דאו ג'ונס צלל ב־17.3%, מדד S&P 500 רשם ירידה של 15% ונאסד"ק איבד 12.6% בשבוע החולף.

אחרי השבוע האחרון אף אחד כבר לא מעז לדבר במונחים של מניות זולות או מכפילי רווח מתוך הבנה שבתקופה הקרובה אם ניתן לחזות משהו אז זה רק שיהיה גרוע יותר לפני שיהיה טוב יותר. לכאורה, בעקבות הירידות האחרונות מכפיל הרווח הממוצע של מניות במדד S&P 500 ירד מ־19 ל־14. אלא שברור כי הניירות שעליהם נכתבו תחזיות הרווח של החברות יכולים לשמש כנייר טואלט במקרה של מחסור קיצוני במצרך שהפך למבוקש ביותר בחודש האחרון. בדו"ח שפירסמה קרן הגידור הנודעת ברידג'ווטר היא העריכה כי הכנסות החברות האמריקאיות יירדו בסכום מצרפי אדיר של 4 טריליון דולר. מה זה יעשה לרווחים, אף אחד אפילו לא רוצה לשער. למעשה, ברמה השנתית תחזית זו אפילו קודרת יותר מזו של גולדמן סאקס שכן היא מניחה ירידה של 6% בתוצר האמריקאי ב־2020 לעומת 3.8% שצופים בבנק על רקע התאוששות מהירה יחסית במחצית השניה של השנה. אבל לכולם ברור כי התחזית הפסימית של היום עוד עלולה להתברר כתחזית אופטימית של מחר.

2. שקט, מצילים מה שנשאר מהכלכלה

וכך חולפת לה תהילת עולם ומי שעשוי לשלם את מחיר הקריסה במחצית הראשונה מבלי לראות את ההתאוששות במחצית השניה מתוך המשרד הסגלגל הוא נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. ההישג הגדול ביותר שטראמפ רשם מאז כניסתו לבית הלבן – עליות בוול סטריט – התפוגג. השבוע האחרון מחק סופית את כל העליות שנרשמו בשלוש וקצת שנים של כהונתו כנשיא, והמדדים חזרו לרמתם בינואר 2017.

דאגה בוול סטריט | צילום: רויטרס

חרף ניסיונותיו של טראמפ למצב את קורונה "כווירוס הסיני", כפי שהוא מקפיד לכנות אותו, ולהרחיק את הבעיה מעצמו, הרי שהסוחרים והמשקיעים אומרים לו – "אם ניכסת את העליות לעצמך, קח אחריות גם על הירידות" (if you own it on the way up, own it on the way down).

בעוד הטיפול של ממשל טראמפ בהיבט הבריאותי של קורונה עוד סופג ביקורת אדירה, הרי שדווקא בצד הפיננסי טראמפ יורה בכל התותחים, גם אם מדובר בתותחים של הצד הליברלי יותר של המפה – דבר שלא היה מעלה על דעתו הקונסרבטיבית אך לפני שבועות ספורים. החל ממשלוח צ'קים לאזרחי ארה"ב, מהלך שלפתע זוכה לתמיכה רחבה בקרב הרפובליקנים, ועד לבחינת תוכנית לחילוץ חברות תמורת קבלת נתחים בהן, מהלך בניחוח הלאמה, טראמפ יעשה הכל כדי להציל את הכלכלה. לפתע אפילו קולם של הליברטריאניים נדם (פרט אולי לניקי היילי שהתפטרה מדירקטוריון בואינג כמחאה על קבלת סיוע מן הממשל). ולפתע כולם נזכרים בחוזה המקורי בין המדינה לאזרח.

דונלד טראמפ | צילום: Reuters

3. שקט, הגלובליזציה נכנסה להסגר

אבל יש עוד מי שקולם כמעט ולא נשמע דווקא ברגעים שהכי היינו מצפים לכך. לאן נעלמו המוסדות הבינלאומיים? קרן המטבע הבינלאומית? הבנק העולמי? האו"ם? G7 או G20. כל המוסדות שנבנו מאז מלחמת העולם השנייה כדי לאפשר לאומות לשתף פעולה ולהעמיק את הקשר ביניהן במטרה לייצב את המערכת הבינלאומית ולסייע במשברים, נסוגו. כל הגופים האלה מסתפקים בהכרזות סתמיות בלבד, ושיתוף הפעולה בין המדינות מצומצם ביותר.

ה־G7 קרא בשבוע שעבר לפעולה מתואמת, אך לא היה בקריאה זו שום דבר ממשי, עד כדי כך שימים ספורים לאחר מכן סגר טראמפ את התנועה בין ארה"ב לאירופה מבלי להזהיר את ראשי המדינות בצדו השני של האוקיאנוס. הגבולות הפיזיים אמנם נסגרים מהטעמים הברורים שדורש הטיפול בהתפשטות הקורונה, אך אין הדבר אומר שאי אפשר לדבר על צעדים משותפים הן במישור הכלכלי והן במישורים נוספים.

פרט למהלך המתואם של כמה בנקים מרכזיים ביום ראשון לפני שבוע, לא ראינו עד היום תוכנית פעולה חוצת גבולות להתמודדות עם הווירוס ונראה כי ברגע האמת הגלובליזציה מפנה את מקומה להסתגרות. במשבר של 2008 דווקא שיתוף הפעולה הממשי בין המדינות היה בין הגורמים שהובילו לחילוץ מהיר יחסית של הכלכלות מהשפל, אבל נראה שהעשור האחרון, שהעלה לשלטון מנהיגים מסוג אחר בחלק מהמדינות, כירסם בתהליך הגלובליזציה אפילו יותר ממה שהיה נדמה.