הסרט "כל המקומות המוארים": נעורים ברכבת הרים

בפתיחת רב־המכר לבני הנעורים של ג'ניפר ניבן, "כל המקומות המוארים", עולה תיאודור פינץ', תלמיד י"ב עם מחשבות אובדניות, אל ראש מגדל הפעמונים בבית ספרו כחלק מריטואל כמעט יומי שלו שבו הוא תוהה האם - בהשאלה מהמצביא האינדיאני צ'יף קרייזי הורס - זה יהיה יום טוב למות בו. אלא שבאותו יום הוא רואה לידו נערה, גם היא על אדן החלון בראש המגדל, גם היא עם מחשבה לסיים את חייה. זאת ויולט, אחת המעודדות בבית הספר, שאחותה הבכורה נהרגה זמן מה לפני כן בתאונת דרכים.

לעומת זאת, בגרסה הקולנועית שביים ברט היילי, ושעלתה באחרונה לנטפליקס - לשמחתם הרבה של בני - ובעיקר בנות - הנוער, שכבר הכתירו את הסרט כ"אשמת הכוכבים" של השנה - פינץ' (ג'סטיס סמית), שסובל מנדודי שינה, יוצא לרוץ באישון ליל כשהוא רואה לפתע את ויולט (אל פנינג) עומדת על קצה מעקה גשר, ושוקלת לקפוץ אל מותה בסמוך לכביש שבו נהרגה אחותה. פינץ' מיד מטפס על המעקה לידה, ורק כשהיא רואה אותו מסכן את חייו לצדה, היא ניאותה לרדת.

מהסרט "כל המקומות המוארים" | צילום : Walter Thomson

לא ברור למה החליטה התסריטאית ליז האנה ("ספוטלייט", "העיתון"), שחתומה על התסריט יחד עם ניבן, לשנות את הדינמיקה בין הנער והנערה, אבל התוצאה יוצרת הפרה ברורה של השוויוניות במערכת היחסים בין השניים, כפי שהיא מוצגת ממש בעמוד הראשון של הספר.

מול הדיאלוג הזוגי של הספר, שלא מעניק לאף אחת מהדמויות יתרון על פני השנייה, לאורך רוב הסרט פינץ' הוא האקטיבי בעוד ויולט נגררת אחריו ומאפשרת לו להציע לה סדרה של חוויות שנועדו להוציא אותה מהפקעת הבודדה שהיא טוותה לעצמה. כתוצאה מכך הסרט כמעט לחלוטין מוותר על הסיפור של פינץ', ומגיע אליו רק בחצי השעה האחרונה של הסרט המאני־דפרסיבי הזה.

אם בשנות השמונים סרטי תיכון והתבגרות הציגו את חיי בני הנעורים כתקופה של סבל וניכור כמצב קיומי, שהיו חלק בלתי נפרד מכאבי הגדילה וגעש ההורמונים, הרי שבשנים האחרונות - כנראה גם בעקבות התפתחויות באבחונים של תחום רפואת הנפש - הקולנוע הפך את גיל ההתבגרות למצב קליני שסכנת חיים בצדו. פתאום תיכון נראה פחות כמו מוסד חינוכי ויותר כמו מוסד טיפולי לנערים ונערות בהפרעה.

אם בעבר המתח בסרטים היה האם הגיבורים ימצאו אהבה שתעודד אותם ותיתן להם תקווה לעבור מהתבגרות לבגרות, הרי שהסרטים העכשוויים מעוררים חרדה: האם הגיבורים בכלל ייצאו מהסרט בחיים.התחושה היא ששברוני לב הם הדבר שהנוער הכי מחפש כרגע בקולנוע שלו.

היילי מביים מקסים את הרגעים האופטימיים של הסרט, שבו שתי הדמויות יוצאות מהקונכיות שלהן ויוצאות למסע בכבישי אינדיאנה. אבל כשהסרט פונה לסמטאות הנפש האפלות והנידחות, כך הוא גם מאבד מהקסם שלו והופך לדרמת בית ספר טיפולית שגרתית. השימוש המוצלח והבוגר של היילי במוזיקה הוא הרמז היחיד לכך שאנחנו לא צופים בסדרת נוער נדושה. זה והעובדה שהסרט — שרכבת הרים קטנה, על עליותיה וירידותיה היא אחת המטאפורות הוויזואליות המרכזיות והחינניות בו — הוא לא רק עצוב, הוא גם ממש מבאס.