צילום: אוראל כהן
פרופ’ ג’וני גל: "דמי אבטלה הם לא הפתרון למפוטרי הקורונה"
ראש תוכנית המחקר והרווחה במרכז טאוב אומר כי המוסד לביטוח לאומי לא יקרוס, אבל הוא גם לא בנוי להתמודד עם אבטלה פתאומית של 20%. לדבריו, הממשלה לא עושה מספיק כדי לטפל במשבר התעסוקתי שחולל הקורונה, וכצעד ראשון הוא ממליץ על הבטחת הכנסה בסיסית לכולם
יש עכשיו עומס עצום של מבקשי קצבאות. המוסד לביטוח לאומי ניצב לפני קריסה?
"זה ברור שהוא לא יקרוס. הממשלה תיתן לו העדפה תקציבית ותפנה אליו כספים. גם בלי המשבר הזה ביטוח לאומי לא יקרוס. כל הדיון סביב הגירעון האקטוארי שלו, שנמצא בכותרות, נובע מחשש שהממשלה תפגע בגובה הקצבאות בגלל האקטואריה, בגלל תעדוף אחר לשאלה מה לעשות עם הכסף. באותה נשימה אני רוצה להוסיף שדמי אבטלה הם לא פתרון נכון לטיפול במצב".
קראו עוד בכלכליסט
מדוע?
"מערכת דמי האבטלה וביטוח לאומי לא מיועדת להתמודד עם אבטלה פתאומית של 20%. זו מערכת לא נגישה מבחינה בירוקרטית, צריך להיות בקשר גם עם שירות התעסוקה, וגם עם ביטוח לאומי. במצב כזה שבו ברור שאין עבודה זה כלי מסורבל, כי יש הרבה תנאים וחסמים לקבל את התמיכה, כמו תקופת עבודה לשם זכאות, ויש הרבה אוכלוסיות מוחרגות — עצמאים, קשישים וגם עובדים זרים — שלהם אין בכלל זכויות. אין עכשיו אפשרות לייצר הכנסה, לאף אחד, וצריך לוודא שמגיעים לכולם".
איך אפשר כן לעשות את זה?
"יש כל מיני מודלים לעזרה לאוכלוסייה. יש למשל המודל שבחרו בארה"ב: הבטחת הכנסה בסיסית לכולם. זה יותר יקר מאבטלה, אבל אין צורך להתחיל ולהסתבך עם תנאי זכאות, ואישורים. אולי צריך במשך שלושה חודשים לנסות ולבחון מה עדיף, כדי שכולם יקבלו הכנסה — גם אם זה אומר שאנשים שלא זקוקים להכנסה יקבלו אותה כעת, ובכל מקרה צריכים להסיר חסמים ולכלול את כל האוכלוסיות שלא מקבלות מענה".
לבחור בפתרון כל כך יקר זה לא להוציא את התותחים הכבדים מוקדם מדי?
“לספק מענה יותר טוב היום לאנשים שאין להם עבודה ואין להם מקור הכנסה, ובעוד חודשיים או שלושה לכל היותר הם יימצאו במצוקה גדולה, ואז הם ייאלצו להסתמך על חובות עתידיים — זה לא נקרא תותחים כבדים. כבר מהיום צריך לתת רשת ביטחון חברתית כלכלית טובה יותר, והמדינה בסוף גם תעשה את זה, לא תהיה לה ברירה".
יש משפחות עם חסכונות, הן לא ממש על קו העוני.
"אנשים משלמים בשגרה ביטוח לאומי כדי שבמצבים שבהם אין להם יכולת הכנסה, תהיה להם רשת ביטחון — זה הבסיס של מדינת רווחה. ביטוח לאומי לא נועד רק לשכבות החלשות ביותר, הוא נועד גם למעמד הביניים, ומעמד הביניים משלם לביטוח לאומי לא מעט כסף. ואם לדוגמה יש קצבאות מאוד נמוכות, אם נקבע שדמי האבטלה הם אך ורק 40% מהשכר, או אם הבירוקרטיה תהיה מסורבלת — כל הדברים האלו פוגעים בתחושת שותפות הגורל. להחזיק מערכת ביטחון סוציאלי עמידה פירושו שצריך גם להיות נדיב כלפי מעמד הביניים".
העצמאים מתלוננים שהם משלמים ומשלמים, וברגע האמת אין להם אפילו דמי אבטלה.
"העצמאים לא משלמים ביטוח אבטלה, וסביר להניח שבתקופות שהכלכלה במצב טוב, הם גם לא היו מעוניינים לשלם ביטוח כזה".
מה דעתך על התוכנית שפרסמה הממשלה?
“אנחנו רואים ניסיון להרחיב זכאות גם לאנשים שלא זכאים לפיצוי בשגרה, גם תוכנית לעצמאים, גם מענק הסתגלות למפוטרים מעל גיל 67, אבל יש עדיין אוכלוסיות לא מכוסות: אנשים בלי תקופת אכשרה, נשים שפוטרו ומקבלות דמי מזונות, עובדים זרים ומבקשי מקלט שנותרו ללא מענה.
“צריך לציין גם לגבי האוכלוסיות שכן יפוצו, כי המערכת מתקשה להתמודד עם שטף התביעות. הסכום נמוך מדי. הכסף הזה לא יאפשר לשלם על דברים בסיסיים, ובטח לא ל־44 אלף המשפחות שבהן שני המפרנסים לא עובדים“.
איך אנחנו אמורים כמדינה להתמודד עם הזעזוע החברתי התעסוקתי שפוקד אותנו?
"איש לא יודע מה יהיה בעוד חצי שנה, אבל דבר אחד ברור — יהיה קשה מאוד לחזור לצמיחה של שוק העבודה. יהיו הרבה יותר אנשים שיחיו במצוקה ויהיה גידול במספר המובטלים. הבעיה היא שאנחנו מגיעים למשבר הזה ממקום לא טוב מבחינת רווחה. עוד לפני שהחל המשבר אנחנו נמצאנו במצב שבו חמישית מהאוכלוסייה היתה מתחת לקו העוני”.
מה הצעדים הדרושים לשוק העבודה?
"הגל הגדול של הוצאת עובדים לחופשה ללא תשלום הוא מאחורינו, אלא אם הסגר יימשך זמן רב. כרגע המדינה אמורה לתמוך באנשים, בעובדים. שיהיה להם איך לחיות. בהמשך היא צריכה לתמוך בחזרה של אנשים למעגל העבודה בדרכים שונות, בעולם למשל תומכים במעסיקים כדי שלא יפטרו עובדים".
בשנים הקרובות לא תהיה בעיה עם תקציבי רווחה.
"מאוד יכול להיות, אבל יכול להיות מצב שאותם אנשים שחשבו שלא צריך להגדיל את תקציבי הרווחה לפני משבר הקורונה, ימשיכו להחזיק בעמדה הזאת גם לאחריו. יהיו גם הרבה שיקולים פוליטיים, וגם יהיה מקום לשאלה עד כמה מהר יהיה ניתן להעלות מסים אחרי המשבר".
אנחנו בחלום בלהות, ושומעים סיסמאות מכל עבר על כך שנעבור את זה יחד. אנחנו יודעים להיות ביחד? אנחנו חברה סולידרית?
"פחות מבעבר, אבל עדיין כן. עם זאת יש תמיד גבולות לסולידריות, היא גוברת כשיש משבר, ומתפוגגת בשגרה והיא אף פעם לא מקיפה את כל האנשים — היא מתקיימת בין פרטים באוכלוסייה שיותר דומים זה לזה".
הנגיף לא מבדיל בין עשירים לעניים אבל הוא מבדיל בין צעירים לזקנים.
"במישור הבריאותי המשבר שוויוני, במישור הכלכלי־חברתי יש הבחנה בין קבוצות שונות של האוכלוסייה שמקבלות טיפול שונה”.