דמוקרטיה לא יעילה תצומצם

החשש כי ניהול משבר הקורונה אינו אופטימלי גובר בהדרגה. עדיין מוקדם להצביע על שגיאות קריטיות, אך בשלב זה כבר ניתן להצביע על שלושה מישורי מתח שונים שהולכים ומתעצמים. הראשון מוכר — כלכלה מול בריאות, כאשר השאלות הבוערות הן אם להוריד את פעילות המשק ל־20% כפי שדרש האוצר או ל־10% כפי שדרש משרד הבריאות, ואם להחליט על סגר מלא או סגר במוקדי התפרצות. מתח זה דורש הכרעות ערכיות־חברתיות־מוסריותהמסורות בידי הדרג הנבחר. המתח השני מתקיים בין הגדלת הסמכויות השלטוניות לבין הגנת זכויות האדם והביקורת המשפטית־דמוקרטית. המתח השלישי הוא בין ניהול מקצועי לניהול פוליטי. שני האחרונים באו לידי ביטוי בישיבת הממשלה הלילית.

הדיאלוג הבא שבין נתניהו ליועמ"ש אביחי מנדלבליט מדגים היטב את המתח הדמוקרטי.

היועמ"ש אביחי מנדלבליט

נתניהו: "הישיבות האלה לא יעילות, אולי אפשר לעשות ועדת שרים לענייני קורונה?"

מנדלבליט: "אי אפשר, אלו תקנות לשעת חרום שדורשות אישור של כל שרי הממשלה. זה מעמד של חקיקה, לכל שר יש את הזכות להשתתף".

יעילות מול דמוקרטיה

נתניהו מואס בשריו, בתרומתם, בחוסר יעילות התהליך, ומבקש לצמצם ככל שניתן את הפורום. הוא רוצה קבינט קורונה אפקטיבי, מטבחון מינימלי לבישול החלטות מהירות. מנדלבליט עומד על משמר הדמוקרטיה ושלטון החוק, ומתעקש על זכותם של כל השרים להשתתף – כמתחייב בתקנות שעת חירום, כמתחייב בממשלת מעבר שטרם קיבלה את אמון הכנסת. כמו בהחלטה על השימוש באמצעים הטכנולוגיים שעבר מסננת משפטית, וכמו שיהיה אם הצבא יגוייס לפעילויות שיטור אזרחיות של אכיפת חוק. בישראל אין חשש אמיתי שהשב"כ והצבא יהפכו למיליציות של ראש הממשלה, אבל בהחלט חשוב לשים לב לסיפוח הזוחל של כוחות וסמכויות לידי השלטון בחסות משבר הקורונה.

נתניהו מבקש להגביל את הדמוקרטיה בשם היעילות. אילו היה חפץ אמיתי ביעילות אולי היה ממנה פרוייקטור מקצועי, למשל גדי אייזנקוט, לריכוז ותיאום הטיפול השוטף באופן שמנותק משלל האינטרסים ומאבקי האגו שמתגלים בין אנשי המקצוע והפוליטיקאים שמקיפים את ראש הממשלה. במסגרת מודל כזה הפרוייקטור היה מתפקד כמנכ"ל, הממשלה הייתה הדירקטוריון והכנסת היתה סוג של אסיפת בעלי המניות, שוועדותיה מפקחות גם על המדיניות וגם על בעלי המלאכה השונים. אלה היו מדווחים לציבור ונדרשים לשחרר פלונטרים בירוקרטיים, למשל בהנגשת ההטבות הכלכליות לציבור.

יעקב ליצמן ובנימין נתניהו | צילום: עמית שאבי

זמן להפקת לקחים

במודל כזה המנכ"ל גם היה מכריע בשאלה עקרונית שנופלת בין הניהול הפוליטי למקצועי — האם מערכת הביטחון אמורה להוביל או משרד הבריאות. באין פרויקטור כזה מתגנב החשש שמערכת הביטחון מודרת, מכיוון שנתניהו לא רוצה ששר הביטחון יגנוב לו את הקרדיט. את המתיחות ניתן לחוש בדיאלוג הבא:

בנט: "אני חוזר על מה שאמרתי, צריך להרחיב את הבדיקות".

נתניהו: "הגענו ל־15 אלף".

בנט: "לא נכון".

נתניהו: "אז אולי 13 אלף".

בנט: "גם לא נכון. צריך הרבה יותר".

נתניהו: "נפתלי, הבנו את זה כבר. הבנו. אם אין מודל נכון – קח את הבדיקות לכפרות".

בנט: "אמרתם שיהיו 13 אלף בדיקות, ובכמה אנחנו? אפילו לא ב־6,000".

אצל בנט הבדיקות הן המנהרות של פעם. אז הוא צדק, ואולי גם היום הוא מזהה את המחדל הגדול ומדבר לוועדת החקירה שתקום. החרדים כהרגלם צמודים לסדר היום שלהם. דרעי דואג למניינים וליצמן ליהודי אמריקה. ונתניהו, הוא מוטרד מהיעילות, והפתרון הוא שיתוף פחות שרים בתהליך. וכאן משתלבים לקחי שני המתחים – הדמוקרטי והפוליטי. הראשון - אסור בשום פנים ואופן לוותר על הליווי המשפטי שמפקח על ההפקעה הזוחלת של זכויות ופרוצדורות. והשני - אם נתניהו מקונן על יעילות, אולי מוטב שיאמץ את מודל הניהול המקצועי, בלי שיש לו את בנט, דרעי וליצמן על הראש. נדמה אולי שזה כבר מאוחר למחדל המגפה הנוכחי, ונקווה שלא תהיה הפעם הבאה.