אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אני פועלת משבוע לשבוע, כמו משרד הבריאות" צילום: אביגיל עוזי

"אני פועלת משבוע לשבוע, כמו משרד הבריאות"

מה קורה לבוגדים ולבוגדות בתקופה זו? "חיים רק פעם אחת", רומן הקורונה העברי הראשון, מתעסק בשאלה הזאת. הסופרת המצליחה מירב הלפרין, שמפרסמת אותו בהמשכים, אומרת שזוגות מאושרים ממילא לא מעניינים אותה, אבל משה בר סימן טוב דווקא כן. הוא אחת הדמויות בעלילה

06.04.2020, 08:22 | שירי לב־ארי

גבר אחד מתכנן לעזוב את אשתו, משנן את הנאום שיישא בפניה ברגע שיגיע הביתה, ומדמיין איך מיד אחר כך הוא מוציא את המזוודה שארז מבעוד מועד, ונוסע לדירת המאהבת שלו בגבעתיים. אבל כשהוא מגיע הביתה, הוא מוצא את אשתו שרועה על הספה בסלון, מכוסה בשמיכה, יש לה חום גבוה והיא משתעלת שיעול יבש. הימים הם ימי סוף פברואר, אולי תחילת מרץ. ראשית עידן הקורונה בארץ. העסק משתבש.

זו תחילתו של רומן בהמשכים שנכתב כולו בצל הקורונה. על הניסוי הספרותי המעניין הזה אחראית מירב הלפרין, עורכת וסופרת, שמפרסמת בכל יום חמישי בהוצאת "עברית" הדיגיטלית פרק חדש מתוך רומן הקורונה הראשון בישראל, "חיים רק פעם אחת". הספר מוצע להורדה בחינם, עד כה פורסמו שני פרקים.

הסופרת מירב הלפרין , צילום: אביגיל עוזי הסופרת מירב הלפרין | צילום: אביגיל עוזי הסופרת מירב הלפרין , צילום: אביגיל עוזי

אז אמנם רומנים בהמשכים הם ז'אנר שנלקח היישר מהמאות ה־18 וה־19 , אבל נראה שהוא כל כך מתאים לקאמבק, ודאי בימים אלה שלרובנו אין סבלנות לקרוא את יצירות המופת שתמיד תכננו לקרוא ביום שלא נצטרך לקום לעבודה.

הלפרין, כותבת מוכשרת של פרוזה קומית, קראה בילדותה סיפורים בהמשכים ב"הארץ שלנו", ועכשיו היא עושה את זה בעצמה. ובכלל, היא כבר מומחית בתיאור אהבות מתות, יחסים מתפרקים, זוגות נשואים וכל מה שקורה להם בדרך אל האושר. זה קרה בשלושת ספריה הקודמים "בעלי לא בבית", "על גופתי המתה" וספרה האחרון והמצחיק עד דמעות "מה יש לאהוב בדורון" (ידיעות ספרים), וגם הפעם — כשעם ישראל למשפחותיו מצוי בסגר — היא כותבת על זוג נשוי שנקלע לעידן הקורונה ברגע הגרוע ביותר בתולדותיו.

הלפרין נולדה בחיפה, למדה בבית הספר הריאלי, למדה היסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, היתה עורכת תוכניות בגלי צה"ל ובערוץ 10, והיום היא עורכת ספרים וסופרת. היא מתגוררת בתל אביב, אם לבן חייל. אחותה היא העיתונאית סמדר פרי, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני המזרח התיכון.

"היות שאין עכשיו הוצאות ספרים וחנויות ספרים ותעשיית הספרות קפאה, אז זה הזמן של הספרים הדיגיטליים", היא אומרת. "האפליקציה 'עברית' פנתה לכל מיני סופרים שיכתבו סיפורים, ואמרתי בואו נעשה משהו בהמשכים, רומן שמתרחש בזמן אמיתי על התקופה הזאת. ואני מכניסה לתוכו את כל הגיבורים של התקופה: מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב מככב בספר, כי הוא נהיה ממש גיבור תרבות. הוא מופיע בפרק השני בתפקיד עצמו. זה הרי זוג שאילולא הקורונה היו נפרדים, אבל הבעל איחר את המועד בחמש דקות בערך, וכל התקופה הזאת הוא יישב ויבכה על זה.

"אני יכולה לגלות לך שהם נכנסים לבידוד כי היא חזרה מצרפת ולקחו ממנה בדיקה. בפרק הקרוב עוד אין תוצאה אבל בהחלט יש לה תסמינים של קורונה. יש להם שני ילדים בוגרים שכבר לא גרים בבית, והם יהיו דמויות מרכזיות בסיפור.

את כבר יודעת מה הולך לקרות? בנית מראש את השתלשלות העלילה?

"לא, אני פועלת משבוע לשבוע, כמו משרד הבריאות. אני לא יודעת אם ארצה להמשיך לכתוב את זה אחרי שהקורונה תיגמר. אני מקווה שיהיה מצחיק למרות הרקע העגום שבו מתרחשת העלילה".

שוב את כותבת על זוגות לא מאושרים.

"כי זוגות מאושרים, אין מה לכתוב עליהם. מה מעניין שם? אני יכולה להתקנא בהם, אבל הם לא מחזיקים סיפור, סליחה. לכתוב שהשמש זורחת כל יום? טוב. איפה שיש קושי שם יש סיפור, קונפליקט, דרמה, לבטים. וגם מה זה בעצם זוגות? יש תקופות: תקופות של אושר גדול, של שיעמום, של אקשן, זה לא קו ישר. כל מערכת יחסים קרובה גם עם ילדים או אחים או הורים, יש בה עליות ומורדות. אגב, אני רואה הרבה מקרים שהקורונה מחזקת את התא המשפחתי. הורים חוזרים לגלות את הילדים והמשפחה המצומצמת. אנשים פחדו מזה אבל הרבה עוברים את זה בטוב, זו הפתעה גדולה".

הלפרין אומרת שעוד ייכתבו ספרים על הקורונה, אבל לא בטוח שרומנים, כי לא בטוח שנרצה להיזכר בתקופה הזאת, תלוי איך היא תסתיים פה. כל יום היא כותבת את הסיפור, רואה את השידורים בטלוויזיה וחושבת איך זה היה יכול להשפיע על הדמויות שלה. בפרק הראשון מופיעה שורה קצרצרה על הבן של הזוג שלומד באיטליה, ואיזה מזל שהוא רחוק מכל המהומה. בפרק השני שיפורסם התמונה כבר משתנה. "הם מתחילים להיחשף למצב באיטליה ועכשיו כל מה שהם רוצים זה שהוא יבוא, כי בישראל אין קורונה!".

אלה הימים של תחילת מרץ, כל כך הרבה דברים קרו בארבעה שבועות, זה נראה כמו לפני שנה.

"בתחושה שלי אנחנו כבר עשר שנים יושבים ככה בבתים, הזמן פשוט לא עובר".

למה בחרת הפעם לספר את הסיפור בקולו של הגבר?

"לא בחרתי לספר את הסיפור בקולו של גבר, זה פשוט קרה. זו גם חוויה מעניינת. זו הפעם הראשונה שלי. אני מקבלת פידבקים שזה עובד. אותנטי. אצל האשה, הרפלקס במצב חירום זה קודם כל להתמקד בילדים, לא חשוב בני כמה הם. הקשב הולך לשם — גם אם יש לה מאהב, היא תעצור את זה לטובת הילדים. הוא, לעומת זאת, בכלל לא רואה את הילדים, בשבילו זו הפרעה. בואי נגיד שהוא לא יקבל את פרס טוהר המידות והמוסר".

מה תעשי עם אורלי המאהבת? תשאירי אותה בדירה בגבעתיים?

"אותה אני מאוד מחבבת, אני רוצה להשתמש בה יותר. יש לה דם חם, היא מסוכנת. אגב, גם כשאני כותבת רומן רגיל אני כותבת ספונטני, לא יודעת איך זה יתגלגל ואיך זה ייגמר, הכל קורה תוך כדי הכתיבה. אז נחכה ונראה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות