יומן פגרת קורונה: לו רק היו לנו יותר טים דאנקנים בהנהגה

השבוע הודיעו שטים דאנקן, הכוכב של סן אנטוניו בשני העשורים האחרונים, ייכנס להיכל התהילה של הכדורסל. השבוע גם מלאו 4 שנים לטקס פרישתו המרגש בו גרג פופוביץ', המאמן של הספרס, נפרד בדמעות מהשחקן שאימן במשך 19 עונות.

"אני אפילו לא רוצה לדבר על ריבאונדים ונקודות של טימי", אמר פופ לפני ארבע שנים. "כי האיש הזה איפשר לכל מי שהגיע להיות חלק מהתוכנית הזו, מהתרבות שלנו. הוא תובעני, הוא מאוד תובעני... היכולת שלו לקבל לקבוצה את כולם, להוביל בשקט, בכבוד, בתעוזה - זה מה הופך אותו לכל כך מיוחד, יותר מיוחד מכל אחד אחר שאתם יכולים לדמיין".

פופ סיכם את הנאום בסיפור על כך שדאנקן לא תמיד הסכים איתו אבל אף פעם לא אמר זאת בפומבי. אף פעם לא חלק עליו באימון. "כשאתה הסופרסטאר והמנהיג ואתה עושה מה שהמאמן אומר לך זה יקר מפז. אני רוצה להודות לך שנתת לי לאמן אותך".

מחוץ לספרס, דאנקן נחשב לדמות מופנמת וחסרת כריזמה. ואולם, כפי שפופוביץ' יעיד, ובעצם כל מי שאי פעם שיחק בסן אנטוניו יספר: לא היה מנהיג טוב יותר בכדורסל מאשר דאנקן. לא היה שחקן שהיה כיף יותר לשחק איתו בהיסטוריה. הוא היה תומך, מסייע, יעיל, הגיוני, יודע לעודד כשצריך, יודע למתוח ביקורת כשהכרחי, דבק בחדר ההלבשה, מצחיק ותמיד, אבל תמיד, הוביל בדוגמה אישית. דאנקן היה האישיות של הקבוצה הכי מוצלחת ב-NBA במאה ה-21.

כשפופ נשאל מהן התכונות שבסן אנטוניו בספרס מחפשים בשחקנים ובעובדים. תשובתו הדהימה אפילו את הג'נרל מנג'ר של גולדן סטייט ווריירס, בוב מאיירס, שרשם אותה בטלפון שלו והוא הולך איתה לכל מקום. פופ פשוט תיאר את האישיות של דאנקן.

"אנחנו מחפשים אנשים שהתגברו על עצמם, ואפשר לגלות את זה ממש מהר", אמר. "אפשר לדבר עם מישהו במשך ארבע או חמש דקות, ולראות אם הוא חושב שהכל קשור אליו או אם הוא מבין שהוא רק חתיכה בפאזל. זה מה שאנחנו מחפשים. חוש הומור גם חשוב לנו. חייבים לדעת לצחוק, חייבים לדעת לקבל בדיחה על חשבונך ולספר בדיחה על אחרים. אנחנו רוצים גם שחקנים שמרגישים בנוח עם עצמם, ושיודעים שאין להם את כל התשובות. אנחנו רוצים אנשים שמשתפים פעולה. אנחנו זקוקים לאנשים שיודעים להתמודד עם המידע, ולא לקחת שום דבר באופן אישי...לכן חשוב למצוא אנשים שיש להם את כל התכונות הללו. ולכן אנחנו עושים ככל יכולתנו לחפש את זה וכשמישהו מגיע הוא מבין קולט את זה".

בסדנה למאמנים של פיב"א, פופוביץ' הוסיף: "אצלנו בספרס, הדבר שעובד הכי טוב זו כנות טוטאלית. אני לא מנסה לעשות מניפולציות על שחקנים, אני לא רוצה לעשות עליהם טריקים. אם הם עושים משהו טוב, אני אומר להם שהם עשו משהו טוב. אם הם עושים משהו לא טוב, אני אגיד להם. וצריך סטנדרטים דומים לכולם. אי אפשר להתנהג אחרת למישהו אחד בגלל שהוא טים דאנקן או טוני פרקר (שניהם היו כוכבי הקבוצה). אפשר להתייחס לכל אחד בצורה אחרת, אבל כולם צריכים ללכת באותו השביל, ולקבל את אותם סטנדרים של כבוד".

פופוביץ' גם מתייחס למילה שאין לה בדיוק תרגום לעברית - accountable. להיות מחויב לדין וחשבון, להיות אחראי. "כנות אמיתית יכולה לעבוד רק עם accountability" הסביר. זה אלמנט שהוא מחפש אצל כל שחקניו. שחקנים שיודעים לקחת אחריות על עצמם".

דיוויד ווסט, שחקנו לשעבר וכיום שחקן בגולדן סטייט ווריירס, טוען שזו דרך ניהול שנשמעת בדיוק כפי שהיא נשמעת. הגיונית. "חיפשתי משהו מיסטי אצל פופ כשהגעתי לספרס", אמר לעיתונאים, "אבל אין שם שום תעלומה מסתורית. הם פשוט פועלים בהיגיון. מוצאים את הנוסחה המתאימה לכל אחד ועובדים איתה".

חלק מעניין הנוסחה הנכונה הוא לדעת להתאושש מכישלונות ולהימנע מלהישאב לתוך ההייפ, ההתלהבות והדיון התקשורתי שסובב את המשחק.

זה לא שבסן אנטוניו היתה אווירה נטולת אגו. זה לא שהאנשים בארגון חיו בהרמוניה מושלמת כל הזמן. היו משברים עצומים, היו נפילות, היו קריסות - אבל תמיד - האנשים "התגברו על עצמם" כפי שפופוביץ' אמר.

ובינתיים בישראל, אף אחד לא מתגבר על עצמו

מהדיווחים על דיונים בוועדת הקורונה בישראל ומהדיון הציבורי על מחדלים כגון המחסור בבדיקות, עולה תמונה של בכירים במערכת הבריאות ובמערכת הפוליטית שפשוט לא יכולים להתגבר על עצמם - גם מול אחד המשברים הגדולים בתולדות האנושות.

הבכירים מציגים חוסר אחידות וגיבוש משוועים. מומחים למגפות, אפידמיולוגים ורופאים יצרו תוכנית למאבק מול הקורונה לפי מה שנלמד במקומות אחרים. יש לנו את הידע והמידע להיאבק בדבר הזה, אבל ההתקדמות תקועה בין אגו של אנשים.

פקידים רבים ביניהם לגבי חשיבות הבדיקות (הן חשובות) ודרכים להתמודדות ואסטרטגיית יציאה מההסגר, שר הבריאות עושה - בערך הכל - נגד ההנחיות של משרדו וראש הממשלה ושר הביטחון נאבקים על קרדיט.

בינתיים, הידע הרב שיש לגופים בישראל - אם זה מכון וויצמן או חברת מיי הריטג' - לא מנוצל מספיק טוב. במקום לעשות 30 אלף בדיקות ביום - מה שצריך לעשות כדי לצאת מההסגר - אנחנו מגיעים ביום טוב ל-7 אלף בדיקות ביום, וגם זה רק כשיש את הציוד המתאים. ובמקביל, ממשיכים להכניס אנשים מארה"ב ומחו"ל לארץ - מבלי לעבור בידוד. והמחדל הזה מובן כשמסתכלים על מי שמנהל את השיט-שואו הזה.

כשאיתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, אומר בעימות בוועדת הקורונה "תחליטו אם אתם רוצים אותי או אותו" - הוא הופך את כל הדיון על המגפה הזו שמשפיעה על כל המדינה, לסיפור אישי שלו. למאבק אישי שלו. הוא לא מצליח להתגבר על עצמו.

אבל אין מה להתלונן עליו כאשר בכירים ונבחרי ציבור בכירים, מתנהלים ככה. אי אפשר להתלונן על פקיד משני בישראל כאשר נשיא ארה"ב מנצל את התדרוכים בבית הלבן לגבי המגפה כדי לדבר על עצמו על עצמו, על הפופולריות שלו, על הרייטינג של נאומיו ועל דוגמניות שהיה איתן.

טים דאנקן נכנס השבוע להיכל התהילה בתזמון מושלם. הוא מזכיר לאנשים שהם כביכול מנהיגים איך מנהיגים אמיתיים מתנהגים. והוא לא יגיד את זה על עצמו. אחרי הכל, הוא מנהיג אמיתי.