אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קופצים כיתה: על הסרט "חיי בית הספר" צילום: Pathé Films

קופצים כיתה: על הסרט "חיי בית הספר"

סוד הלהיט הצרפתי, העוסק בתלמידים עם קשיים, הוא בערבוב המפתיע בין הרציני לשטותי

12.04.2020, 08:11 | יאיר רוה

"חיי בית הספר" נהפך לאחת ההפתעות הגדולות בבתי הקולנוע בצרפת בשנה שעברה עם מכירה של כמעט 2 מיליון כרטיסים. הסרט זמין לצפייה בארץ ב־VOD של yes (בקטגוריית פסטיבל הקולנוע הצרפתי), ומסוף השבוע האחרון גם בנטפליקס.

קראו עוד בכלכליסט

מה כל כך מפתיע בהצלחת הסרט? על פניו הוא עוד אחד מאותם סרטים חברתיים אפרוריים ומחוספסים על בתי ספר בשכונות מצוקה שהצרפתים עושים עוד מאז "אפס בהתנהגות" ו"400 המלקות". תחילתו נראית כמו דרמה ריאליסטית על תיכוניסטים בכיתת ההזדמנות האחרונה - הילדים הבעייתיים, המופרעים, שיש להם ציונים נמוכים ובעיות משמעת, ונראה שאפילו למורים כבר נמאס מהם. כולם ממשפחות הרוסות, מעוני, פשע וסמים.  

מתוך "חיי בית הספר". תחושת אין מוצא ויאוש לצד אלמנטים קומיים, צילום: Pathé Films מתוך "חיי בית הספר". תחושת אין מוצא ויאוש לצד אלמנטים קומיים | צילום: Pathé Films מתוך "חיי בית הספר". תחושת אין מוצא ויאוש לצד אלמנטים קומיים, צילום: Pathé Films

בפתיחת הסרט מגיעה לבית הספר סגנית מנהלת חדשה, סמיה (זיטה הנרוט), שאביה ממוצא אלג'יראי ויש לה יותר מכמה נקודות ביוגרפיות שמשיקות לתלמידי בית הספר. עד מהרה הסרט מתמקד בדמותו של יאניס (ליאם פיירו, שהיה מועמד השנה לפרס הסזאר לשחקן הצעיר הטוב ביותר), נער חריף ובעל בעיות משמעת, שסמיה לא מוכנה לוותר לו ומנסה לשקם אותו.

מהרגע שיאניס נכנס לתמונה הסרט עושה מהלך ויזואלי מעניין ובאמצעות קומפוזיציה לא צפויה הוא מציג אותו ואת סמיה כבבואות זה של זה, בעיקר כשהשניים מגלים שלשניהם יש קרובי משפחה בכלא, והופכים לבעלי סוד אחד של השני.

אבל ל"חיי בית הספר" יש גם צד שני: אף שרגליו נטועות עמוק במציאות ובעולם של פערים חברתיים ותחושת יאוש ואין מוצא, הוא גם מכניס לא מעט אלמנטים קומיים, בייחוד מצד המורים, שבעצמם מתגלים כמו חבורה פרועה. בסצינה הכי יפה בסרט לטעמי, שגם מכילה לא מעט הברקות בימוי מפתיעות ולא צפויות, הסרט מציג שתי מסיבות: האחת של המורים והאחת של התלמידים, ומדגיש את הדמיון בין הקבוצות, שבשעות היום מתעמתות זו עם זו, אבל בעצם דומות למדי בהתנהגות.

הסצינות הקומיות מזכירות מסורת קולנועית צרפתית אחרת, זו של סרטי בית הספר משנות ה־80 כמו סדרת"שגעון של מסיבה", ואולי זה המפתח להבנת הצלחת הסרט, שיש בו משהו מוכר ונדוש, אבל גם ערבוב לא צפוי בין הרציני לבין השטותי. ובהתחשב בעובדה שהבמאי גראן קור מאלאד, הוא ראפר, הערבוב בין הממוחזר ובין המקורי - כולל הפסקול שכאילו נתלש מ"סיכון מחושב" עם מישל פייפר - הוא כנראה סוד ההצלחה של הסרט.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות