המיליארדים מתוכנית החילוץ הממשלתית לא צריכים להגיע להראל ויזל

בעשור שחלף מאז פרוץ המחאה החברתית הורידו אנשי העסקים פרופיל תקשורתי, והתרחקו גם מכל מגע פומבי עם פוליטיקאים. עד שהגיעה הקורונה ושברה את הדיסטנס.

מיד עם הטלת מגבלות התנועה יצאו בעלי השליטה בחברות המסחר להילחם למען הקהילה. "לא בשבילנו אנחנו נלחמים", אמרו, "אנחנו זועקים את זעקתם של כל אותם בעלי עסקים קטנים שאין להם מה לאכול ואיך לשלם את שכר הדירה". לרגע חשבנו שאנחנו חוזים במפגן נדיר של סולידריות עסקית.

זעקתם מצאה אוזן קשבת במשרד ראש הממשלה ואצל פקידי האוצר, שעמדו איתם בקשר שוטף כמעט על בסיס יומי (רק אתמול הקדיש להם ראש הממשלה שעה וחצי מזמנו). לא מן הנמנע שקריאתם של הקמעונאים הגדולים תרמה תרומה מסוימת למהלכים הצנועים (והצולעים) שעשתה הממשלה כדי לסייע לעסקים קטנים ולעצמאים במשבר: ערבות חלקית להלוואות ומענקים של אלפי שקלים בודדים. "הפכתי לרובין הוד", התפייט הראל ויזל, מבעלי רשת פוקס ואחד הקמעונאים הגדולים והמצליחים בישראל, ברגע של גילוי לב.

מימין : הראל ויזל, גבי רוטר ורמי שביט | צילומים: שוקה כהן, אוראל כהן, דימה טליאנסקי

כעת המדינה מתכננת ללכת צעד נוסף ולהגדיל את מענקי הסיוע גם לעסקים עם מחזור שנתי של עד 20 מיליון שקל - אלא שלרובין־הודים זה לא מספיק. 20 מיליון שקל זו מדרגה שלא מתקרבת אפילו לעשירית מהמחזור של גולף, והיא פחות מפרומיל מההכנסות השנתיות של פוקס בשנה. ופתאום מתברר שהרובין־הודים של משבר הקורונה לא מסתפקים בסיוע לחלשים. ממסמך הדרישות שהגישו לראש הממשלה עולה שהם בהחלט מעוניינים לתחוב את ידיהם לקופה הציבורית המדולדלת כדי לגרוף גם לעצמם. הם רוצים כסף, הרבה כסף, כאן ועכשיו.

מי יבטיח תעסוקה?

ויש להם גם נשק לאיים בו: אם לא יקבלו מענקים, הם לא יפתחו את החנויות ולא יוכלו להחזיר לעבודה את מאות אלפי עובדיהם שהוצאו לחל"ת.

לשימוש הציני בעובדים כבני ערובה אף הוצמד תג מחיר: עשרת אלפים שקל לראש. ממש כך. בעלי רשתות המסחר דורשים מענק של עשרת אלפים שקל עבור כל עובד שיחזירו מחל"ת - שזה, אגב, הרבה יותר מהשכר החודשי של מרבית העובדים בענף. הכסף יועבר, כמובן, ישירות לקופת החברות, שסבלו מהתקופה הקשה. בתמורה הן יואילו בטובן לקלוט את עובדיהן בחזרה. אפילו הוגי תיאוריית החלחול מתהפכים בקברם.

פוקס, גולף, קסטרו ורשתות גדולות נוספות אכן חטפו מכה אנושה מהסגר. אבל הן שחררו את הרוב המוחלט של עובדיהן לחל"ת מיד אחרי שהחנויות נסגרו, ומאז קופת המדינה היא זו שמממנת את שכרם. מרגע שיוכלו הם צריכים לפתוח מחדש את החנויות, להחזיר את העובדים לעבודה, לייצר הכנסות ולנסות להתאושש. בזכות מכירות, לא בזכות מענק חד פעמי מהמדינה.

יותר מכך, אף משרד ממשלתי לא יוכל להבטיח לעובד שחזר ושולמו בעבורו עשרת אלפים שקל, שתנאי העסקתו מלפני המשבר יישמרו, או שלא יפוטר במשך חצי שנה, למשל. כלכלה לא עובדת בדרך הזאת. ואם עובד יפוטר אחרי חודשיים או שלושה, אף משרד ממשלתי לא יוכל לדרוש בחזרה את הכסף, אחרי שכבר נבלע בקופת החברה.

מי יבטיח רווחים?

לא רק ויזל רובין הוד. גם רמי שביט, בעל השליטה ברשת המשביר, הוא לוחם צדק והצהיר בפומבי כי בתמורה למענק "נשלם לעובדים את השכר שקיבלו עד היום, במקום משכורות רעב שהם מקבלים בחל"ת". שביט כנראה לא קרא לעומק את הדו"חות הכספיים של המשביר. בדו"חות לשנת 2019, למשל, בעמ' 13, מציינת החברה ש"חלק ניכר מעובדי רשת המשביר ומעובדי החברות המתחרות משתכרים שכר מינימום או שכר הגבוה במעט משכר המינימום". יציאתם לחל"ת אכן פגעה גם במעט הזה, אבל שכר רעב זה מה שקיבלו העובדים משביט וממתחריו עוד לפני ששוחררו לחופשה כפויה. היה ראוי גם ששביט ירענן את זיכרונו ויבדוק מתי בפעם האחרונה רשת המשביר רשמה רווחים. את 2018 היא סיימה עם הפסד של 10 מיליון שקל. ב־2019 ההפסד העמיק ל־14 מיליון שקל. וזה לפני הקורונה. רק שכעת יש את מי להאשים.

מעבר לשימוש הציני בעובדים חלשים, בדרישת הקמעונאים גם מקופלים סכומי כסף לגמרי לא מבוטלים בגובה מאות מיליונים שקל שקלים. חברת פוקס, למשל, שחררה כ־8,000 עובדים לחל"ת. אם הממשלה תיענה לדרישה, הרי שביום שבו ויזל יפתח מחדש את החנויות ויחזיר את עובדיו לעבודה, הוא אמור לקבל מהמדינה צ'ק של 80 מיליון שקל!

לויזל ולשאר מנהלי הרשתות החתומים של מסמך הדרישות לא די בכך שהמדינה מימנה את עלות העובדים במשך התקופה שבה הקניונים סגורים, ולא די להם בהנחת בארנונה שקיבלו, ואפילו לא בכך שחלק לא מבוטל מהם הפסיק לשלם שכר דירה על החנויות הסגורות. המשמעות היא שלא כל הפגיעה האנושה בהכנסות חלחלה להפסדים בשורה התחתונה. ויזל עצמו הצהיר, עם פרסום דו"חות פוקס ל־2019, כי החברה חתכה את הוצאותיה הקבועות מ־90 מיליון שקל ל־5 מיליון שקל. אז לדרוש עוד פיצוי על עצם החזרת העובדים לעבודה וחידוש הפעילות?

קניון הקריון בקריית ביאליק ריק | צילום: נחום סגל

מי באמת רובין הוד?

וזה לא הכל. דרישה לא פחות מקוממת, המופיעה אף היא במסמך שהוגש לראש הממשלה, היא להעניק לאותם עסקים פיצוי בשיעור של 10% מהמחזור שלהם במרץ־אפריל אשתקד. כדי לסבר את האוזן, מדובר בסכום הגבוה מהרווח התפעולי שהחברות הללו מייצרות, וגם זה בשנה טובה. שיעור הרווח התפעולי של פוקס, הרשת המצליחה מכולן, עמד על 9% (בנטרול שינויים חשבונאיים). בקצה האחר של הסקאלה, פעילותה העסקית של קסטרו ב־2019 הסבה לה הפסד תפעולי.

גם קסטרו, גם גולף, גם המשביר וגם פוקס חטפו מכה מסגירת הקניונים בעקבות מגפת הקורונה. אפשר להסכים שהיא קשה יותר מזו שחטפו חברות גדולות במגזרים אחרים. אבל יש להן יש גישה נוחה למקורות אשראי – בנקים וגופים מוסדיים - וסוללות של עורכי דין, רואי חשבון ואנשי מקצוע שיכולים לסייע להן להיחלץ מהבוץ, ובעיקר יש להן את עצמן. נוכחות בשוק וניסיון של שנים ומנהלים מוכשרים – מי יותר ומי פחות – שייעודם לנהל עסקים גדולים גם בתקופות קשות.

אין כל סיבה לתת להם להכניס יד לקופה הציבורית וליהנות מכספי הסיוע שמציעה המדינה. אלה צריכים להישמר לעצמאים ולעסקים קטנים ובינוניים, שבלי גשר פיננסי מהמדינה לא יצליחו לצלוח את התקופה הקשה, והשיקום שלהם יהיה ארוך וכואב - גם למשק. ויזל וחבריו צריכים להמשיך להשמיע את קולם ולהילחם, אבל בעבור העסקים האלה. כדי שיקבלו מענקים גדולים יותר, וכדי שלא ישלחו אותם לקחת הלוואות מהבנקים שרק עלולות להרע את מצבם בעתיד. לא "להילחם" בעבור הקטנים רק כדי שתהיה להם לגיטימציה לתבוע נתח גדול לעצמם. להילחם באמת כמו רובין הוד, ולשמור את הידיים שלהם הרחק מהקופה הציבורית.