בנקאי לעזאזל: האשמים תמיד

המערכת הבנקאית היא יעד נוח לניגוח בימים כתיקונם ובמשברים כלכליים בפרט. קל לשנוא את הבנקים. בשנים טובות רושם כל אחד מהבנקים הגדולים רווחי עתק של מיליארדי שקלים. התחרות במערכת הבנקאית נמוכה. לאדם הפרטי כמעט שאין כוח מיקוח מולם, והם יודעים לנצל זאת. נבחרי הציבור, שסופגים בעצמם ביקורת רבה, אוהבים לרכוב על הסנטימנט הזה ולהפנות את הזרקור אל הבנקים.

כך, נחשפה באחרונההקלטה שבה מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד מפציר בבעלי רשת פוקס הראל ויזל "לצאת על הבנקים בתקשורת". באב"ד ביקש מויזל להטיל על הבנקים את האשמה לעיכוב אשראי לעסקים קטנים מקרן בערבות מדינה, תוך שהוא מתעלם מאחריות האוצר, שהעמיד לקרן ערבות של 15% בלבד, בין הנמוכות שניתנו במדינות המפותחות.

אילוסטרציה | צילום: ארווין

אתמול ח"כ מיכל שיר מהליכוד יצאה נגד הבנקים בוועדת הכספים. בניגוד לבאב"ד שהתעלם מהעובדות, היא הפכה אותן. "הבנקים ביקשו מבנק ישראל להעלות להם את הלימות ההון וקיבלו. חברים - זה מעלה להם את המניה. הם עושים רווחים הרבה יותר גדולים ממה שעשו לפני הקורונה", הצהירה. אלא שבנק ישראל בכלל הפחית לבנקים את דרישות הלימות ההון כדי לאפשר להם להתמנף יותר, תוך ציפייה שהדבר יעודד אותם לתת יותר אשראי ולהזרים חמצן למשק.

גם שר הכלכלה אלי כהן הצטרף לקמפיין, והגיש הצעת חוק פרטית שבה הוא מציע לחייב את הבנקים לדחות לכל עסק קטן או משק בית תשלומי הלוואות לחצי שנה. זה אולי נשמע טוב, אבל אם הבנקים ידחו הלוואות בלי שום בדיקה לגבי יכולת ההחזר, הם עלולים לרשום הפסדים משמעותיים שיסכנו את היציבות שלהם ואת חסכונות הציבור.

בשנים טובות, הבנקים מרוויחים רווחי עתק. לכן, הציפייה הלגיטימית היא שבתקופות קשות הבנקים יזרימו חמצן למשק, גם במחיר של יותר הפסדים. צריך לבקר את הבנקים אם הם מנצלים את המשבר לרעה, אבל הטיעונים חייבים להיות מגובים בעובדות - ולא חסרות עובדות שפועלות לרעתם.