איך (לא) חרדים מקורונה

החברה החרדית עוברת תהפוכה תרבותית עצומה שמקורה בשני כוחות חברתיים הפועלים במשולב במנגנון עוצמתי של "משיכה-דחיפה". "מעמד ביניים חרדי" המשולב בעבודה ולימודים בחברה הכללית (גם אם במגבלות של הפרדה בין נשים לגברים, תקנות כשרות ושמירת שבת) אך באותה נשימה גם צורך פנאי, חופשות, אינטרנט, וכדומה, הולך וגדל. גודל מעמד הביניים המודרני הולך ומתרחב עם הזמן, והוא מוערך בכ-60% מכלל המגזר. 

עם זאת, החברה החרדית כוללת תת-מגזרים שונים בתוכה. בין אלו אפשר למנות את "הפלג הירושלמי". גודלו של הפלג, כולל קבוצות קיצוניות נוספות כגון הסיקיריקים מונה בסביבות 10% מכלל החרדים. הם מתנגדים לקיומה של המדינה, לשירות בצבא ולשותפות עם הציבור הכללי, והם בעלי הנראות הגבוהה ביותר –מקיימים הפגנות תדירות, יוזמים חיכוכים עם המשטרה, ובקונפליקט מתמיד עם "ההמון השקט" החרדי שמבקש לחיות בשלום עם שכניו. אמר לי פעם עיתונאי חרדי: "אנחנו מתחננים למשטרה בכל הפגנה – בבקשה תציינו שזוהי הפגנת חרדים קיצונים, לא סתם חרדים".

תת-מגזר נוסף הוא החרדים האדוקים. ההערכה לגבי מספר החרדים השמרנים הינה בסביבות כ-20%-30% מכלל המגזר, ובתוכם חסידויות סגורות ואברכי כולל ליטאים ומזרחיים. הציבור הזה מעודכן על ידי עיתונים חרדים כגון "יתד נאמן" ו"המודיע", ודרך קווי הודעות לטלפונים ניידים כשרים (ללא הודעות SMS, אינטרנט ושיחות מוגבלות). השליטה בחשיפה של ציבור זה לאינפורמציה נתונה רובה ככולה בידי העסקנים החרדים. הקשר של עסקנים אלו לרבנים חרדים מובילים הינו ישיר ומוחלט, ולכן כשציבור זה נדרש להתעדכן – הוא מוכרח לסמוך עליהם שיספקו את המידע הדרוש.

תפילה ברווחים של שני מטר. בני ברק בימי הקורונה. למצולמים אין קשר לכתבה | צילום: יריב כץ

אם בוחנים את שלוש הקבוצות המרכזיות של הציבור החרדי ותגובתן לקורונה, מתבהרים מימדיו של האסון אשר נגע בעיקר לקבוצה השלישית. המודרני בעלי גישה בלתי אמצעית לאינטרנט– צרכו את המידע יחד עם הציבור הכללי ופעלו בהתאם. פעולות לדוגמה כללו שמירת מרחק או תפילה שלא במניין, הסתגרות בבית והקפדה על כללי הבריאות כפי שהומלצו. הם גם הזהירו את שכניהם בבניינים ותרמו לקידום המודעות בשכונות.

הקבוצה השנייה, הקיצוניים, המשיכו לפקוד מניינים ולהתאסף ללא שמירה על כללי המרחק המומלצים, גם כאשר רבניהם הוציאו כתבי הלכה שלא להתאסף. מאחר שאנשי הפלג אינם אהודים ברחוב החרדי, מעשיהם התקבלו בתיעוב (כך למשל הוכו אנשי הפלג על ידי מתונים ברחוב במודיעין עילית). ההשפעה של רבנים ועסקנים על התנהגות הפלג מאוד מוגבלת, ועל כן המחדל ההסברתי נגע בעיקר לקבוצה השלישית.

תגובתם המאוחרת של חרדים אדוקים מקורה בכשל הסברתי עצום, הנובע משתי סיבות: הראשונה – תגובתו המאוחרת של "שר התורה" רבי חיים קנייבסקי שנחשב פוסק ההלכה הגדול של הציבור האדוק, והשנייה – גרירת הרגליים של העסקנים החרדים שהעדיפו לשמור על כללי הבטיחות על "אש נמוכה" בתחילת המגיפה. בעוד הרוחות סוערות בתוך הציבור החרדי על מעורבותו של רבי חיים קנייבסקי באי-ציות לסגירת מוסדות חינוך, יש הטוענים כי נכדו "הלוחש על אוזנו" לא הסביר לו את משמעויות הסכנה לחיי אדם. העסקנים החרדים עשו טעות דומה. החשש שמא לא יהיה הדבר "כצעקתה" והם ייחשבו כאלו שסגרו מוסדות חינוך שבהם נלמדת תורה ("מגנא ומצלא") עלה על כל סכנה תיאורטית לחיי אדם.

כאשר הבינו את גודל הטעות – ניסו לתקן אותה בכל מחיר, אך הדבר עלה בחיי אדם ובסגר על מאות אלפי משפחות שנאלצות לחיות במשך שבועות בבתים צפופים שאין בהם תנאי מחיה סבירים. השערה נוספת לגבי הסיבה להתעלמות הפושעת של ראשי הקהילה מגודל הזוועה הבריאותית שהמיטו על קהילותיהם נוגעת גם לדרך שבה הם מנהלים את חייהם באופן כללי. הציבור האדוק עוסק בלימוד תורה, בפלפול והתחבטות על סוגיות בגמרא. קביעת ההלכות דורשת התפלפלות מעמיקה, כשבחלק גדול מן המקרים כוללת סטייה מן ההוראה הפשוטה ופרשנות מתחכמת. קל להבין, אם מחילים את אותו כלל על הדרישות לעמוד ב"גזירות" שלא נשמעו מזמן אנטיוכוס: לא להתפלל במניין, לא לשלוח את הילדים ללמוד תורה וכדומה. התגובה הראשונית היא כמובן חוסר אמון מוחלט בממסד החילוני ה"כופר" ובצורך לבטל מניינים ולימוד תורה; והתגובה המשנית היא התחכמות ופלפול, ו"עקיפה" של הכללים. כך למשל בשטיבלך בירושלים ערכו מניינים מתוחכמים – פתחו עשר קופות "סופר", וב"תור" לקניות עמדו והתפללו.

העובדה כי הציבור החרדי האדוק לא שעה להנחיות משרד הבריאות, ולא היה מודע להן בזמן מעלות שאלות קשות על התנהלותם של החרדים במדינה, יכולת ההשתלבות שלהם, והכוחות הפנימיים בחברה. נראה כי עסקנים חרדים "קלאסיים", כאלו ש"מייצגים" את הציבור החרדי אל מול המדינה חטאו לעיקר ובמו ידיהם הקריבו את הציבור שנוהה אחריהם ומספק להם מנדטים לכנסת. העובדה שתת-ציבור רחב לא ידע מהן ההנחיות, לא הבין את הסכנה, ולא היה מודע לגודל הזוועה מייצר חשבון נפש נוקב בתוך החברה החרדית. רבים מבקשים לבחון את חוסר הלגיטימציה שהציבור החרדי האדוק רוחש למדינה לאורך השנים. החרדים המודרנים מאשימים (אם כי בשקט ברוב המקרים) את העסקנים והרבנים בחוסר אחריות וזלזול באינפורמציה הקשה.

לעומת זאת, אנשי הפלג ציינו את העובדה שחיילים הסתובבו בבני ברק במדים והתקבלו במאור פנים, והלינו על כך ש"שנים של הסברה (נגד גיוס לצה"ל) ירדו לטמיון", עסקנים אדוקים מנסים לשמר את מקומם המעורער בקרב הציבור ולהדגיש את פעולותיה של המשטרה ככזאת שאינה סובלנית ולהקטין את גודל האחריות שרובץ על כתפיהם בשל הכשל ההסברתי החמור. מתברר, אם כן, שממדי האסון ברחוב החרדי מהדהדים למרחוק ונידונים לפרטי פרטים בתוך קרביה של החברה. ייתכן שהקורונה מהווה נקודת מפנה משמעותית שתיתן תאוצה נוספת לכוח המשיכה-דחיפה, ותקרב את הציבור החרדי צעד קדימה להשתלבות בחברה הישראלית.

דקלה יוגב היא דוקטורנטית לקרימינולוגיה ומדעי היהדות באוניברסיטת טורונטו. עוסקת במחקר אודות יחסי החרדים והמשטרה בארץ ובעולם