אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"מי שלא גיבור נחשב כאן חריג" צילום: אוראל כהן

"מי שלא גיבור נחשב כאן חריג"

ערב יום הזיכרון מוציא שאול ובר רומן על “נפל”, שנכשל בקרב ועורך חשבון נפש עם אתוס הגבורה ששלח דורות של חיילים למלחמה, ומבוסס על חוויותיו בגבעת התחמושת. לדבריו “פוסט טראומה היא בעיה לאומית שלא נתנו עליה מספיק את הדעת”

27.04.2020, 19:03 | שירי לב-ארי
נא להכיר: האזרח נ', שם חיבה שהוא קיצור של נֵפֶל. הוא נולד וגדל בקיבוץ, חונך לגבריות קשוחה, התגייס לנח"ל מונצח, הלך לקורס קצינים. אבל מה? הוא אחר. יש בו רגישות, פחדים, נקיפות מצפון. ולכן הוא מפשל כחייל, וכל פאשלה מביאה עליו קלון בקיבוץ. וכשהוא רוצה להוכיח את עצמו וחוזור אל שדות הקרב, הוא שוב נלחץ, מאבד כיוון, פוחד למות, עד שהוא מודח מהצבא, מושפל, הלום קרב. הוא מסרב ללכת לטיפול בגלל הסטיגמה, ומכאן הולכים חייו ומידרדרים.

נ' הוא גיבור ספרו של ההיסטוריון שאול ובר הוא עוסק ב"נֵפֶל, סיפור קפקאי על נפילה ושיקום מייאש, מיומנו של אנטי־גיבור" (הוצאת כרמל). ובר עצמו מודה כי חווה דברים דומים בשירות הצבאי ובמהלך המלחמות, אבל הוא אינו סובל מפוסט טראומה, ובשונה מנ', הוא לא ברח לירדן ברגע של אי־שפיות כדי למסור מידע לאויב ולהרוויח קצת כסף.

"נפל" כתוב בגוף ראשון, ומגולל בצורה סוחפת סיפור שיכול היה לקרות, כי הוא אכן רקוח מחומרי מציאות: אירועים שקרו לוובר עצמו, ואירועים שקרו לאנשים שהכיר. כולל סצינת הריגול.

שאול ובר. “האווירה בארץ מעריצה גיבורים ויוצרת נורמות שקשה לעמוד בהן", צילום: אוראל כהן שאול ובר. “האווירה בארץ מעריצה גיבורים ויוצרת נורמות שקשה לעמוד בהן" | צילום: אוראל כהן שאול ובר. “האווירה בארץ מעריצה גיבורים ויוצרת נורמות שקשה לעמוד בהן", צילום: אוראל כהן

ההקדמה של "נפל" שולחת את הקוראים הישר אל "המשפט" של קפקא: "במקום ק'... ניתן בהחלט לשבץ את נ'... גם ק' אינו יודע עד סופו המר במה חטא, וכמוהו גם נ' חש את עצמו חף מפשע. לכאורה, הוא נאשם בבגידה, אלא שבגידה זאת לא היתה אלא תוצאה של נסיבות חיים מפותלות ובעיקר תהליך של שחיקה עקב אי־יכולתו לעמוד בסטנדרטים של גבורה, שהמדינה קבעה במלחמותיה האינסופיות".

בשיחה אתו, אומר ובר: "המלחמות התכופות של המדינה יוצרת בעיה למי שלא כל כך עומד בנורמות. בספר יש גם שליחות, לקדם את המודעות לפוסט טראומה, זו בעיה לאומית שלא נתנו עליה מספיק את הדעת. משרד הביטחון מאוד מודע לזה היום, אבל ההתעללות בפגועים בוועדות השונות לא פסקה".

ובר (77) נולד בתל אביב וגר כיום ברמת גן, אביו היה ממייסדי התעשייה הצבאית ובעקבותיו נדדה המשפחה לחיפה, שם גדל. הוא התגייס לנח"ל המונצח, וכחבר גרעין הגיע לקיבוץ האון שם חי שנים רבות. במלחמת ששת הימים לחם בגבעת התחמושת, ואחרי המלחמה עלה לגולן הכבוש, והקים עם חבריו את קיבוץ מרום גולן. הוא לחם גם במלחמת יום הכיפורים, השתתף בחציית התעלה. עשה דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה העברית ועבד שנים רבות במכללת תל חי ובאוניברסיטה הפתוחה.

"נפל" הוא ספרו השישי. לפניו כתב ספרים על יחסן של תנועות הנוער בארץֿ לגלות בזמן השואה, על הקרב בגבעת התחמושת, על יצחק רבין, על חייו ומותו של מאיר (מקס) בינט, "המרגל שנשכח", וגם על "ההר שהפך למפלצת" על 11 טירוני גולני שנהרגו במוצב ממוקש אחרי ששת הימים.

מה הביא אותו לכתוב עכשיו על הנפל, על החריג, האליפלט של הקיבוץ? "הנושא הוא בעצם האווירה בארץ שמעריצה גיבורים, יוצרת נורמות גבורה שקשה לעמוד בהן", הוא אומר. "ומי שלא מסתדרים עם זה כל הזמן חיים בתחושה שהם לא ראויים, שהם נפלים. חברי הצנחנים שקראו את הספר אומרים לי 'דיברת עלינו'. הקונפליקטים מלווים את רובנו: הפחד מהמלחמה, ומצד שני הדחף ללכת למלחמה, להוכיח את גבורתך".

מי קובע מה זו גבורה? כתבת ספר על הקרב בגבעת התחמושת, שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי כסיפור גבורה, ואתה טוען שהיו שם מחדל ושורה של החלטות שגויות.

"נעשו שם הרבה דברים שגבו מחיר גבוה. זה קרב בעייתי מאוד, אבל למרות התנאים הקשים החיילים שהיו שם אכן נלחמו כמו אריות".

"נפל" הוא כתב האשמה נגד החברה והמדינה. באיזשהו מקום בספר נ' אומר "משהו השתבש אצלי במהלך הדרך", ולא ברור מה". מה השתבש שם ולמה אתה מזדהה עם השיבוש?

"הזהות שלי מצויה בקונפליקט, אני מנסה לראות את המציאות מזוית אחרת. כשכתבתי את הספר היו לי פרפרים בבטן כי הוא חושף דעות שמחוץ לקונסנזוס"..

וכך קורה שנ' חושש לקפוץ מהזחל"מ בקורס קצינים, חושש לקפוץ מהמטוס בקורס צניחה, נותן בטעות הוראה לירי על כוחותינו, מאבד כיוון בניווטים, ולא יוצא מהשוחה בקרב. רוצה הביתה.

"התשתית החווייתית שלי היא מהקרב על גבעת התחמושת", מספר ובר. "ואני יודע שמשם יצאו לא מעט ניזוקים. אחרי הקרב הזה צעקתי בלילות ואשתי היתה צריכה לספוג את זה. אבל באמצעות זה שגם דיברתי וגם כתבתי, הצלחתי להשתחרר מזה. בהמשך חיי נתקלתי בדברים דומים. בקיבוץ שלי בגולן היו תופעות כאלה, בין השאר היה אחד שברח ובגד: סיפור אמיתי, היה אדם שברח מהקיבוץ ועבר לירדן והחזירו אותו על הגשר".

הרגישות של נ' היא לא רק נפשית, היא גם מוסרית. המצפון מציק לו. כשהוא פוגש בחו"ל זוג פלסטינים מקונייטרה, שעל חורבותיו הוקם הקיבוץ שלו יש לו מחשבות על גזל וביזה וכשהוא פוגש שם בחור דובר יידיש, הוא מתמלא צער על סבתו דוברת היידיש, על הנידחות שלה, על הרתיעה שלו ממנה. "הייתי שלוש שנים בשליחות בקנדה שם ראיתי את הדברים מבחוץ”, מספר ובר. “היו לי הרהורים על הגולן ואיך כאנשים צעירים התייחסנו לשטח שחיינו בו. כל הזמן היה מתח ערכי: האם ההתיישבות שם מוסרית או לא. בקיבוץ אני נחשבתי לשמאלן".

הדמות שהכי עוזרת לנ' בשעת נפילתו הוא איש ושמו ישע, חוזר בתשובה שאותו פגש בשדה הקרב. חבר מכוכב אחר.

"היה מישהו כמו ישע שהיה חבר שלי, ומצאתי כאן דרך להנציח אותו. הוא חזר בתשובה, טיפוס של לוחם, היינו יחד בקיבוץ האון באמצע שנות ה־60, אנחנו הרי מדברים פה על חריגים. הוא היה אינטלקטואל שכל הזמן שאל שאלות, וקרא המון, אחר כך עבר לירושלים לחצרו של הרב קוק. אהבנו אחד את השני". אז אולי בכל זאת, שיריון הקשקשים הארץ ישראלי חדיר לספקות ולפחדים, ובוודאי לא חסין בפני רגש.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות