אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

למה לא הפציצו מהאוויר את גבעת התחמושת?

בזמן שהשתולל הקרב העיקש לכיבוש המוצב הירדני, תקפו מטוסי חיל האוויר את המוצבים באוגוסטה ויקטוריה, רק ק"מ וחצי משם. מדוע לא חיסל חיל האוויר את התנגדות האויב בגבעת התחמושת? האם מכת אש ממעל היתה יכולה להציל את חיי הצנחנים?

29.04.2020, 16:03 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; בשישי ביוני 1967 היה האוויר ההרים הירושלמי אפוף עשן וריח גופרית, ומלא שאון פיצוצים; חיילי צה"ל החלו לסגור על הליגיון הירדני, בדרכם לשחרר את הבירה. בשעה חמש ועשרה בבוקר הצטרף למהומה רעש סילונים: ארבעה מטוסי אורגאן של חיל האוויר עטו על מוצב הירדנים בקרבת מנזר אוגוסטה ויקטוריה. פצצות תבערה הציתו סופת אש, והניסו את הירדנים לכל עבר.

חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה, צילום: (deror_avi (Wikimedia חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה | צילום: (deror_avi (Wikimedia חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה, צילום: (deror_avi (Wikimedia

קילומטר וחצי משם, זחלו לוחמי חטיבת הצנחנים, שטופים בדם חבריהם, וטיהרו את הבונקרים של גבעת התחמושת בעוד המטוסים נעלמים אל מעבר לאופק. מזה שלוש שעות שנלחמו בכוח ירדני עיקש, ולהם אף אחד לא בא לעזור מן השמיים. עד היום נשאלת השאלה: מדוע לא הופצצה גבעת התחמושת? האם הפצצה שכזו היתה יכולה לחסוך את חיי 37 הגיבורים שנפלו בתעלות המוצב?

לטורי הקברניט הקודמים

לא סתם קיבל הקרב הזה מעמד מיתי: היתה זו גבעה עגולה עליה נבנה מערך בונקרים עוד בשנות השלושים, במקור כמחסן נשק עבור בית הספר לשוטרים שעמד בסמוך. עם הזמן הפכה לתשתית הגנה אזורית מלאה בתעלות קשר, עמדות אש, ובונקרים כפולים - כאלה בהם חדר בתוך חדר, ביניהם חרך למקלע; עמדות שכאלה יכולות לחטוף אש טנקים ישירה, ולהמשיך לפעול.

צנחנים במתחם גבעת התחמושת, צילום: לע"מ (אתר גלעד) צנחנים במתחם גבעת התחמושת | צילום: לע"מ (אתר גלעד) צנחנים במתחם גבעת התחמושת, צילום: לע"מ (אתר גלעד)

במלחמת ששת הימים המטרה היתה שחרור מהיר של ירושלים, לפני שלחץ בינלאומי יאלץ את ישראל להניח את נשקה.

גבעת התחמושת שלטה על נתיב מרכזי להגעה אל תוך העיר, דרכו נדרשה חטיבת הצנחנים לנוע - והפריצה הוטלה על גדוד 66. כשהחל הקרב נראה שהירדנים קמו על צד שמאל: כשהתקדמו כוחותינו אל בית הספר לשוטרים, נתקלו בהתנגדות, שהפכה מינימלית עם הכניסה למבנה. האזור ספג הרעשה ארטילרית, והניחו שלפחות חלק ממגיני המוצב נטשוהו.

תכנון הקרב של מתחם גבעת התחמושת, צילום: ארכיון צה"ל תכנון הקרב של מתחם גבעת התחמושת | צילום: ארכיון צה"ל תכנון הקרב של מתחם גבעת התחמושת, צילום: ארכיון צה"ל

משם החלה תנועה אל גבעת התחמושת, והכל הלך והסתבך: התעלות היו כה צרות שרק לוחם אחד היה יכול לעמוד ולירות קדימה; מאחוריו אי אפשר היה לירות (כדי שלא לפגוע בו) ואפילו להחליף מחסניות היה קשה. מחלקות הלכו לאיבוד והתקדמו בתעלות לא-נכונות, חיילים הגיעו לאזורים מרושתים באש מקלעי האויב, וחילוץ הפצועים היה קשה ביותר.

כשזרחה השמש, הפכה גבעת התחמושת למטווח: תחת חסות החשכה עוד היו יכולים הצנחנים להתקדם ולירות, אך אור הבוקר חשף אותם לאש ורבים נפגעו. הלחימה היתה ממש מעמדה לעמדה, כשלא פעם נאלץ צנחן להרוג את הירדני שמולו ממש בידיים. עוד ועוד מעשי גבורה נרשמו בקרב הזה, עד שפוצצו אחרוני הבונקרים והגבעה טוהרה.

חיילי צה"ל בשעת לחימה בגבעת התחמושת, צילום: (deror_avi (Wikimedia חיילי צה"ל בשעת לחימה בגבעת התחמושת | צילום: (deror_avi (Wikimedia חיילי צה"ל בשעת לחימה בגבעת התחמושת, צילום: (deror_avi (Wikimedia

וקשה שלא לשאול: האם כל זה היה יכול להימנע, אם רק היה חיל האוויר מקצה כמה מטוסים וכמה פצצות, ומשטח את גבעת התחמושת? זה לא שהיו חסרים מטוסים; חיל האוויר אמנם עדיין ביצע תקיפות עומק ומשימות אחרות ביום השני ללחימה, אך מטוסים היו זמינים. עד כדי כך, שלמחרת אותה תקיפה של אוגוסטה ויקטוריה, בוצע עליה יעף נוסף - הפעם ממטוסי סופר מיסטר.

מטוסי אורגאן (אילוסטרציה), צילום: אתר חיל האוויר הישראלי+USAF מטוסי אורגאן (אילוסטרציה) | צילום: אתר חיל האוויר הישראלי+USAF מטוסי אורגאן (אילוסטרציה), צילום: אתר חיל האוויר הישראלי+USAF

גם איום מצד מטוסי אויב לא היה בתמונה. זו מלחמת ששת הימים, זוכרים? ביום השני שלה ישבו רוב טייסי חיל האוויר של ירדן במקלט, שיחקו שש-בש ושתו קפה שחור; קשה להשתתף במלחמה אחרי שהיהודים באו ביום הראשון ופיצלחו לך את המטוסים על הקרקע.

ואיומי נ"מ? היו זניחים ביותר. השטח הצפוף של ירושלים וסביבותיה לא איפשר הגעה נוחה של שריון, ולכן כל אמצעי לחימה כבד יותר מקלשניקוב הוקצה ליצירת אש רתק - ביניהם תותחים נגד מטוסים. רבים מהם מוקמו בנקודות בהן יוכלו לשלוט על צירי תנועה, וכלל לא הוצבו על כן שמתאים לירי במטוסים. וטילי נ"מ לא היו בגזרה בימים ההם, למרבה המזל.

קשה להעלות מטוסים לאוויר כשצה"ל משמיד אותם על הקרקע, צילום: לע"מ (CC BY-SA 4.0) קשה להעלות מטוסים לאוויר כשצה"ל משמיד אותם על הקרקע | צילום: לע"מ (CC BY-SA 4.0) קשה להעלות מטוסים לאוויר כשצה"ל משמיד אותם על הקרקע, צילום: לע"מ (CC BY-SA 4.0)

אז למה לא סייע חיל האוויר בכיבוש גבעת התחמושת? ישנן מספר סיבות, בראשן המגבלות הבסיסיות בהפצצה אווירית. מתחם גבעת התחמושת כלל 40 בונקרים ועמדות אש; אם לא השמדת את הבונקרים -לפחות את כל הבונקרים בגזרה אחת - לא היה טעם בסיוע אווירי. כל בונקר הצריך פגיעה ישירה של פצצה כדי ליפול.

ובונקר שגודלו פחות מחמישה על חמישה מ' אינו מטרה שקל לפגוע בה מהשמיים כשנעים במאות קילומטרים בשעה; להזכירכם, השנה היתה 1967 וחימוש מונחה אמנם הומצא אי שם מעבר לים, אך טרם עלה ארצה. לא, כדי לפגוע היה צורך בטייס מאוד מיומן עם חושים של נינג'ה בחזקת עוד נינג'ה, המטיל פצצה טיפשה - חבית חומר נפץ עם זנב. קשה שלא להחטיא, ושכונת מגורים נמצאת ממש מעבר לפינה.

אם לא הושמדו הבונקרים, אין טעם במתקפה, אילוסטרציה: (yahoo+USAF+גלעד) אם לא הושמדו הבונקרים, אין טעם במתקפה | אילוסטרציה: (yahoo+USAF+גלעד) אם לא הושמדו הבונקרים, אין טעם במתקפה, אילוסטרציה: (yahoo+USAF+גלעד)

ומה עם חימוש אחר, שמצריך פחות דיוק? לא הייתי ממליץ. חימוש תבערה היה יכול לטהר את הבונקרים, אבל גם להגיע בקלות לבתי השכונה הסמוכה דרך משב רוח קיצי. רקטות היו פוגעות בסביבת הבונקר והיה צורך בהרבה מהן כדי להשיג אפקט וגם בהרבה יעפים, והסיכוי להחטאה ונזק סביבתי היה עולה.

ויעפי תותחים לא היו עושים דבר; איך אמר השיר של יורם טהרלב? גם בזוקה רק עשתה כמה שריטות בבטון, ופגזי מטוסים חלשים בהרבה.

הפצצת נפלם בחיל האוויר האמריקאי, צילום: warrelics הפצצת נפלם בחיל האוויר האמריקאי | צילום: warrelics הפצצת נפלם בחיל האוויר האמריקאי, צילום: warrelics

עכשיו, טייסי חיל האוויר היו מסוגלים לבצע הטלה מדויקת דיה, ולשתק כך כמה מהבונקים בגזרה אחת, מה שהיה מקל על פריצת כוחות חי"ר. ואולם, כל זה היה חייב להתבצע בלילה - שהרי ביום יהיו חיילינו מטרות קלות למקלענים הירדנים בגבעה. מטוסי חיל האוויר מסוגלים להפציץ ולהשמיד מטרות מסוימות לאור נורי תאורה, אך לא די בכך כדי לזהות את הבונקרים בדייקנות ולא לפגוע, למשל, באיזה מבנה סמוך ולקפד משפחה.

והדיוק משחק תפקיד: כל גבעת התחמושת היתה מלאה בתעלות קשר עמוקות, וגם אם פצצה נפלה ממש בסמוך לתעלה כזו, הלוחמים בתוכה לא ייפגעו. אם היו אלה חיילים ירדניים רגילים, אולי היו נבהלים ונסוגים, כפי שקרה בעמדות אחרות - אך בגבעת התחמושת הוצבו לוחמים מנוסים, כוח עילית ירדני שלא בורח רק בגלל שנפלה פצצה ליד הבונקר שלו.

מיסטרים ישראליים מעל לאזור ירושלים. אילוסטרציה, צילום: theblueprints+ארכיון צה"ל מיסטרים ישראליים מעל לאזור ירושלים. אילוסטרציה | צילום: theblueprints+ארכיון צה"ל מיסטרים ישראליים מעל לאזור ירושלים. אילוסטרציה, צילום: theblueprints+ארכיון צה"ל

עוד אלמנט קריטי הוא עניין בטיחות התקיפה. אי אפשר להפציץ אויב מהאוויר בלי לשמור על מרחק מינימלי מדברים שאנחנו לא רוצים שתיפול עליהם פצצה בטעות. במתאר תקיפה שכזה, הוגדר מרחק המינימום כ-500 מ', וסביב גבעת התחמושת עמדו מבני מגורים גם במרחק של מאה ומשהו מ'.

מה כבר יכול לקרות? ובכן, גם אם הטייס זיהה את המטרה בול, הטיל את הפצצה בול ופגע בגג הבונקר בול, היא לא תגיע בזווית של 90 מעלות. לא, היא מגיעה הרבה יותר שטוח, ולפעמים אפילו נשברת על גג היעד ומנתרת הלאה - ואז מתפוצצת מאות מטרים משם. ולהזכירכם, מתחם גבעת התחמושת מוקף מבנים, והפצצה אווירית היתה יכולה להביא את מניין הנפגעים למאות.

פינוי פצועים בעת הקרב על ירושלים, צילום: ארכיון צה"ל פינוי פצועים בעת הקרב על ירושלים | צילום: ארכיון צה"ל פינוי פצועים בעת הקרב על ירושלים, צילום: ארכיון צה"ל

אז למה באוגוסטה ויקטוריה בוצעה תקיפה? משום שמצב השטח היה שונה: גבעה חשופה ובולטת, ומטרות גדולות שקל יותר לפגוע בהן, ולא להחטיא ולהדליק איזה בית.

אך ישנה עוד סיבה מרכזית לכך שחיל האוויר לא השתתף בלחימה על גבעת התחמושת: שיקולי זמן ומרחב. צה"ל נדרש לטהר את גבעת התחמושת כמה שיותר מהר ולפרוץ את הדרך אל עומק ירושלים. היה ברור שבגלל הרגישות הדתית שמייחס כל העולם לעיר, יהיה לחץ בינלאומי עצום להגיע להפסקת אש כמה שיותר מהר, ולכן כל מטר שלא ישוחרר היום אולי לא ישוחרר גם בעתיד.

מטוס מיסטר וחימושו, צילום: teambhp מטוס מיסטר וחימושו | צילום: teambhp מטוס מיסטר וחימושו, צילום: teambhp

ולכן, אי אפשר היה לחכות לחיל האוויר שיתקוף באור, או שישבו הגנרלים וימצאו פיתרון יצירתי יותר לשילוב בין כוח חי"ר וסיוע האווירי. כל עיכוב היה מעלה את הסיכוי שהאויב יתגבר את כוחותיו, ינצל את העצירה למתקפת נגד, או ייערך לצעד הבא של צה"ל - יבלום אותו ויישאר במקומו לאחר הפסקת האש.

חיילי צה"ל בירושלים המשוחררת, צילום: ארכיון צה"ל חיילי צה"ל בירושלים המשוחררת | צילום: ארכיון צה"ל חיילי צה"ל בירושלים המשוחררת, צילום: ארכיון צה"ל

שנים רבות נמשך הוויכוח: טייסים ותיקים סיפרו שעל אף האתגר שבדבר, תקיפה אווירית היתה יכולה להתבצע. אך בפועל, כנראה שהביצוע שנבחר לבסוף היה התוכנית הטובה ביותר. חטיבת הצנחנים קצרה ניצחונות במערכה ולפי כל ההערכות, למתקפה לילית של גדוד 66 היה הסיכוי הטוב ביותר להפתיע את הירדנים ולשמר את המומנטום. על אף טעויות שנעשו בשטח במהלך הלחימה, כנראה שגם במקרה אופטימלי היה מחכה לכוחותינו קרב קשה ביותר, בו נפגעים ואבדות. ובמבחן התוצאה, הצליחו הגיבורים להביס את האויב ולשחרר את העיר - עם או בלי עזרה מלמעלה.

עד היום, עם כל הטכנולוגיות והכלים החדשים, עדיין מתחייסים צבאות העולם לסיוע אווירי כאל מאמץ עזר נהדר, אך לא פיתרון קסם, וברור שאינו מתאים לכל מבצע. החימוש נהיה כה מדויק שאפשר לפגוע בחרך ירי ספציפי של בונקר ממאות קילומטרים, צבאות יכולים לקבל תמונת מיקום כוחות מדויקת בהרבה ולדעת בכל רגע היכן נמצאים החיילים, וקל יותר לפגוע רק היכן שצריך. ואולם, יש דברים שלא משתנים: פצצות עדיין יכולות להישבר על גג מטרה ולגלח את המרפסת בבית השכן, אפילו כשהן מונחות ליזר. בסופו של דבר, רק חי"ר יכול לטהר שטח מחי"ר כמו שצריך - במיוחד כשזה שטח בנוי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



115 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

114.
הפעם לא מקבל עמדתך בנושא ההחלטה לא לשתף
את חיל האויר . חיל האויר ללא הצנחנים היה מסיים את כל הסיפור בתוך שעתיים ללא פגיעה בסביבה . טייסי חיל האויר פגעו במטרות קטנות יותר בששת הימים . כשרוצים להכניס גבורה ומורשת קרב להחלטות צבאיות מתקבלות החלטות מוטעות וכך היה בגבעת התחמושת . גם הקרב בחרמון היה זהה בשיקולים . חיל הרגלים חייב להכנס למקומות כאלה רק אחרי שחיל האויר יצר תשתית כניסה רכה יותר .
לני  |  26.10.20
לכל התגובות