צילום: שרבן לופו
אלבום ראשון בעברית של אסתר רדא: כמו תפילה
רדא היא מהזמרות המוכשרות והקוליות בישראל. הכתיבה באלבום "חסד" נפלאה, אבל ההפקה נעדרת חדשנות והרפתקנות ומונעת מהאלבום להתרומם
אני מודה, רציתי לאהוב את האלבום החדש של אסתר רדא. אף שבדרך כלל הקורלציה בין המיינסטרים הישראלי לקוּליות נמוכה, נראה שההצלחה הגדולה רק הפכה את רדא למגניבה יותר. הכישרון הענק, הסאונד שתמיד נשמע טרי, ההצלחה בחו"ל וגם הסטייל. למי שלא היה משוכנע עד כמה רדא היא חלק מלבו של הקונצנזוס, לפני רגע היא הנחתה את האוסקר של הממלכתיות הישראלית: טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות. כך שהציפיות מהאלבום החדש שלה, "חסד", הראשון שלה בעברית — היו גבוהות. היא הוציאה את האלבום החדש במלואו, ללא סינגלים מקדימים כנהוג, כ"מתנה צנועה ממני אליכם, לתת למוזיקה לעשות את תפקידה, לשמור על הרוח, לרומם, לחבר, ולתת אהבה", כפי שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה.
על הנייר זה נשמע מושלם: אלבום ג'אז, ראשון בעברית. רדא היא מבצעת מבריקה שמצליחה להפוך שירים של אחרות לשלה: מחוות הג'אז שלה לנינה סימון ולבילי הולידיי היו נפלאות. טריטוריות הסול והג'אז מאפשרות לה להפגין את השליטה שלה בקולה, ולפרוס כמו מניפה את היכולות הווקאליות המרשימות שלה. בפועל, באלבום הזה היכולות הללו לא מקבלות את התנאים הטובים ביותר כדי להבריק באמת.
האלבום נפתח בשיר הנושא, "חסד", שמושפע ממתי כספי ומסול אמריקאי, וכמו מכריז על גוני הג'אז שישלטו באלבום. הבחירה בג'אז הולמת ומתבקשת, אבל ההפקה לא מעניינת מספיק, ובכך מונעת מהאלבום להתרומם ולהיות גדול באמת. מצער להודות שבהשוואה לאלבומיה הקודמים, ובפרט לאי.פי. Lady, שהוקדש לשיריה של בילי הולידיי ויצא בסוף השנה שעברה — ההפקה באלבום החדש מיושנת ושמרנית מדי.
עד כה רדא הפליאה לבחור צוות שיפיק את המיטב מקולה. ב־Lady, בייעוצו המוזיקלי של יוסי פיין, הסאונד פריך ועשיר; ב"אהבה בואי" יחד עם קרולינה, שהופק על ידי ירדן "ג'ורדי" פלג רדא בשיא הגרוב, ו"הושענא" בהפקה ועיבוד של אייל מזיג הוא להיט פופ מרגש.
הפעם האלבום מתקשה לספק שיאים, בעיקר בגלל שההפקה של תומר בר נעדרת חדשנות והרפתקנות. "יום עובר" היה אמור להיות מרגעי השיא, אבל המודולציה בו ארכאית מדי. סולו הגיטרה ב"את מול עצמך" אמור היה להיות מלכותי ומנצנץ, אבל נשמע כמו חיקוי מקושקש של מארק נופלר. בנוסף, נראה שהחשיבה על שיתופי הפעולה באלבום לא היתה מעמיקה מספיק. צירופה של ענת מלמוד ב"שיט בנהר" אינו מעורר השראה. "מים מתוקים" שכתבה לוסי איוב, נשמע תלוש, כאילו התגלה מחדש אחרי שהולחן בשנות ה־60 עבור מחזמר נשכח.
כשמתעמקים במלים, מובן למה רדא רצתה להוציא את האלבום עכשיו במלואו. הכתיבה שלה מלאה באופטימיות, הבטחות לעתיד טוב ומלא שמחה והצלחה בהתמודדות עם אתגרים. ב"נשמתי" רדא מבטיחה "כל מה שתבקשי/ רק לנקות ולצאת לחופש". השיר "הלוואי" הוא למעשה תפילה: "הלוואי שלא אפחד להתמסר ולהרגיש/ בכל עוצמה שאדע גם לסלוח". הכתיבה הכנה של רדא חזקה ואפקטיבית: קל להתחבר למסרים שלה, ולהאמין לה כשהיא שרה אותם.
הרגעים היפים ביותר באלבום הם אלו שבהם המינימליזם מדגיש את הקול של רדא, למשל ב"את מול עצמך" שחותם את האלבום, שבו היא חוקרת את האוקטבות הנמוכות שלה על רקע פסנתר דרמטי. "הנצח, האינסוף והלא נודע/ התנגדות עייפה סופה להגדע", היא שרה. רגע יפהפה נוסף הוא בביצוע של רדא ל"שאלתי מתי", שכתבה המשוררת עדי קיסר. "שאלתי מתי תבוא אהבה/ בלילה כשאני מתגוננת מחלומות רעים". בביצוע של רדא יש קלילות שמעניקה ניגוד מעניין לתחינה המובסת הגלומה במלים. השירה זורמת ממנה באופן חופשי, קל, של אמנית שלא נופלת מההשפעות עליה.