אגדת הסיגנוס A12: הכירו את הציפור הכי שחורה

שלום, כאן הקברניט; כבר סיפרתי לכם לא פעם על ה-SR71, מטוס הריגול שידוע כזה שטס הכי גבוה והכי מהר בעולם. אך הפלא המעופף הזה לא היה בן יחיד, ולמעשה - אפילו לא הבן הכי מרשים במשפחת הציפורים השחורות. היו לו עוד כמה אחים פחות מפורסמים, שאחד מהם הוא-הוא השיאן האמיתי. פחות משנה אחת פעל המטוס המופלא עליו נדבר היום, מטוס שטייסיו צחקו על אנשי הציפור השחורה באומרם שה-SR71 הוא חתיכת עגלה, בעוד הם טסים בדבר האמיתי. ולדבר הזה קראו A12 סיגנוס.

זה לא היה שם רשמי; בתוך חברת לוקהיד, היצרנית, קראו לפרויקט ארכאנג'ל, "מלאך עליון". הטייסים וצוותי הקרקע חשבו שזה שם יומרני, וקראו לו על שם קבוצת הכוכבים ברבור. והמטוס הזה היה יותר סודי מהציפור השחורה, תיכף תבינו למה.

נתחיל בהתחלה: איך זה שיש יותר מציפור שחורה אחת? ובכן, כשחברת לוקהיד קיבלה על עצמה את פיתוח המטוס הזה - כלי שיטוס בגובה 85,000 רגל ובמהירות מסחררת של יותר ממאך 3, עדיין לא החליטו בפנטגון מי ישלוט במטוס ובמשימות שלו.

לא היה ספק בנחיצותו: עוד ב-1957 היה ברור שמטוסי הריגול מדגם U2, שטסים גבוה-גבוה מעל לשטח סובייטי ומספקים מודיעין חיוני להתראה מפני פלישה רוסית למערב אירופה, אינם בלתי פגיעים. מטוסי יירוט אמנם לא היו יכולים להגיע אליהם, אך טכנולוגיית הטילים הסובייטית הלכה והשתפרה ואנליסטים סברו שחיסול U2 בעזרת טיל הינו עניין של זמן. ב-1960 זה קרה: הופל מטוס U2 וטייסו נשבה, מה שיצר משבר בינלאומי רגיש ביותר בין שתי המעצמות.

הנשיאים אייזנהאוור וחרושצ'וב נפגשו, והראשון הבטיח לאחרון שלא יהיו יותר טיסות מאוישות מעל שטח רוסיה. אבל מה? לוקהיד כבר כמעט השלימה את פיתוח מטוס העל שלה - משהו שיכול לטוס מהר יותר מטיל, והפרויקט היה סקסי מכדי לוותר עליו. ובכלל, יש מספיק מקומות סופר-מוגנים וסופר-סובייטיים שאפשר לבלוש אחריהם מהאוויר.

והפעם, היה זה מטוס חסין מוות. כשהיה במהירות ובגובה השיוט שלו, לא היה שום דבר בעולם שמסוגל לגעת בו. ועם ציוד הריגול המתאים, הדבר הזה היה יכול לראות כל דבר מתחתיו; האח הכי גדול.

הפרויקט היה יקר ומסובך ביותר - המטוס נבנה ברובו מטיטניום, חומר שאף אחד לא ידע איך לעבד כמו שצריך בשנות החמישים, וארה"ב המציאה עבורו מאפס טכניקות עיבוד חומרים חדשות. וכאן התחילו העניינים להסתבך גם פוליטית: חיל האוויר האמריקאי רצה מטוס שיוכל לייצר סוג אחד של מודיעין ואילו ה-CIA רצה סוג אחר, וההבדלים היו גדולים.

אז לוקהיד אמרה חבר'ה, לא צריך לריב; יש לשניכם מספיק כסף כדי לקבל גרסאות קסטום, ואני במקרה אוהבת כסף. אז לצד גרסה קרבית וגרסה נושאת מל"טים (עליהן אספר לכם בטורים משלהן), פותחו שני מטוסי ריגול.

הראשון הוא זה שכולם מכירים: ה-SR71: יש לו טייס ומפעיל מערכות, והוא נועד לספק מודיעין גזרתי עם מכ"מים סורקי צד, שהחזרי הגלים שהם משדרים יוצרים תמונת איתורים מפורטת; בעוד מכ"מ רגיל מספק מידע כמו מיקום מתעדכן של משהו וכיוון תנועה שלו, המכ"מ המדובר מספק גם את הצורה שלו. התוצאה: תמונה של שטח גדול מאוד, יותר ממה שמאפשרת עדשה של מצלמה.

החיסרון הוא שמכ"מ כזה צריך לשדר ולקבל תמונת החזרים אחידה, מה שאומר שאינו מסוגל לנטר עצמים בתנועה (כיום הוא כבר יכול, אבל אנחנו מדברים על הסיקסטיז). ומפעיל המערכות במטוס הפעיל את הציוד הזה, ביחד עם מכ"מים אחרים ומצלמות - מערך תצפית מאוד מורכב. כל מעבר של ה-SR71 מעל לשטח ייצר המון מודיעין, שכל גורמי מערכת הביטחון האמריקאית היו יכולים לקבל ולנתח.

אבל ה-CIA לא הסתפק בדבר כזה. לא, לסוכנות הביון היו תוכניות אחרות; היא דרשה מטוס שמספק מודיעין נקודתי. לשפיונים שם אין צורך בתוצר מודיעין שמספק מידע כללי על גזרה רחבה מאוד; הם רצו כלי שמסוגל להביא תמונה ברזולוציה סופר-גבוהה של מבנה בודד, של בור בקרקע שאולי מסמל תחילת חפירה של מקלט אטומי, של לימוזינה אחת שאולי מצביעה על ביקור גנרלים בבסיס טילים.

ובשביל דבר כזה לא צריך מכ"מ חוזי, רק מצלמה מאוד גדולה. גם לא צריך איש צוות נוסף שיפעיל את הציוד. וכשמסירים את שני אלה, מקבלים מטוס קל יותר בצורה מאוד מורגשת. ה-A12 סיגנוס היה בעצם גרסת ספורט של המטוס הכי מהיר בעולם.

ה-SR71 הגיע למהירות של 3,540 קמ"ש? הסיגנוס עקף אותו עם 3,600 ושיא המהירות הסופית שלו לא נחשף מעולם; המטוס היה קל יותר ועם חוזק מבני דומה, ויש טענות לא מאומתות שהתקרב ל-4,000 קמ"ש. הגובה המקסימלי ב-SR71 היה 85,250 רגל? הסיגנוס טיפס לתשעים אלף ויותר.

שיאי הציפור השחורה המפורסמים הם אלו שהותרו לפרסום; הסיגנוס היה פשוט יותר ציפור, יותר שחורה ובמחשבה שנייה, השם ארכאנג'ל דווקא התאים לא רע.

המצלמה העיקרית היתה בעלת עדשת 457 מ"מ, וסיפקה תמונות ברזולוציית 200 שורות, כשכל אחת מייצגת בערך 33 ס"מ על הקרקע. וזה, מגובה של עשרים ושישה ק"מ ובמהירות של שלושת אלפים ושש מאות קילומטרים בשעה. היא גם היתה סופר-פשוטה לתפעול: היה לה רק כפתור שליטה אחד עם שלושה מצבים: כבוי, פועל ומצב למזג אוויר קשה, שהדליק מערכת ייצוב תמונה. ועם סליל פילם באורך ק"מ וחצי, היה אפשר לצלם הרבה מאוד תמונות ולעבור בין כמה יעדים.

אגב, כשלא היה טס מהר יותר מכדור של רובה ובגובה ממנו רואים כוכבים גם ביום, היה המטוס מוגבל להדהים. הגוף היה מאוד דק וקל; לא היו בו יותר מדי תמוכות חיזוק, רק הרבה מאוד דלק (37 אלף ליטר), קצת מכשור-מטוס, מצלמה וזהו.

כל הפניות והתמרונים בו בוצעו בעדינות אינסופית, משום שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ של יותר מ-3G חיובי לשניות ספורות. כמה זה 3G? ובכן, רכבת הרים ממוצעת מפעילה על אנשים יותר מזה. הציפורים השחורות היו, במובן זה, חלשות בהרבה מהטייסים שלהן.

כרונולוגית, הסיגנוס עלה לאוויר לפני ה-SR71, למרות שפיתוחם התבצע במקביל. וכשנכנס לשירות מבצעי, ב-CIA רצו לשיר משמחה: סוף סוף יש להם ביד כלי איסוף מודיעין בלתי פגיע; מטוס עם IDDQD.

ומי הטיס את המטוס הזה? טייסים מנוסים שגויסו ל-CIA, ובעצם איבדו את החיים שלהם. הם עברו אימונים די איומים - תרגילי שבי ממושכים, מבחני סיבולת ופסיכולוגיה ועוד. חמישה ימים בשבוע שהו בבסיס אזור 51 בנבאדה, ובסופי שבוע הטיסו אותם לראות את המשפחות. כל משימה בחו"ל - אימון או מבצע - נמשכה שישה עד שמונה שבועות. ואף אחד - לא במשפחה, לא בבסיס ובוודאי שלא בסביבה החברתית - היה יכול לדעת מה הם עושים.

באביב 1967 נשלחו צוותי הסיגננוס לזירה החמה ביותר של ארצות הברית: דרום מזרח אסיה, בה השתוללה מלחמת וייטנאם. הם הוצבו באוקינאווה, כ-2,300 ק"מ משטח האויב - טיסה של פחות משעה לכל כיוון. שם קיבל המטוס כינוי חדש: האבו, על שם נחש ארסי זריז במיוחד.

בסוף מאי המריא A12 ראשון לטיסת ריגול מבצעית. המטרה: להשיג מודיעין ממוקד על מערך הטילים הצפון וייטנאמי. הכל עבד לפי התוכנית: הסיגנוס טס כל כך מהר שהאויב לא הצליח לעקוב אחריו, להבין לאן הוא מתקדם, ובוודאי שלא לשלוח משהו ליירט אותו. 15 משימות עברו בצורה מושלמת, ואז קלטו הווייטנאמים עם מה יש להם עסק והתחילו לשגר טילים אל מטוסי הביון - טילים שהלכו והתקרבו ממשימה למשימה.

באוקטובר 1967 המריא הטייס דניס סאליבן ב-A12 למיפוי סוללות נ"מ בלב שטח האויב, וכרגיל נחת בשלום. צוותי הקרקע שבדקו את המטוס הופתעו, ביחד עם ה-CIA כולו (לפחות, מי שהרשו לו לדעת מה קרה): בכנף ימין היה תקוע רסיס - חתיכה של טיל SA2 שהתפוצץ ופגע. הסיגנוס טס כל כך מהר, שגל ההלם מפיצוץ הטיל לא הזיז אותו ממסלולו, וטבעי שסאליבן לא שמע פיצוץ בקרבתו; הוא נע הרבה יותר מהר מהקול עצמו.

בינואר 1968 צצה הזדמנות להשתמש ב-A12 ככלי ריגול ממוקד לתגובה מיידית: ה-CIA איבד קשר עם ספינת הריגול פואבלו בקרבת צפון קוריאה; צוות הספינה דיווח על התקפה מצד כוחות לא ידועים, ונושאת המטוסים אנטרפרייז הוכוונה לגזרה - אך הסיוע האווירי לא הגיע בזמן.

הפואבלו, עליה מערכות ביון רגישות ביותר וחמור מכך - סוכני CIA עם גישה למידע מסווג ביותר - נעלמה. מטוס סיגנוס שנשלח מאוקינאווה מצא אותה בקלות, כשהיא נגררת לנמל וונסאן בצפ' קוריאה. הקוריאנים והסובייטים לא היו יכולים להכחיש את החטיפה; לך תתווכח עם תמונה כמו שאפשר לראות כאן, בעידן שלפני הפוטושופ.

על אף ההצלחות, מטוסי ה-A12 לא השתתפו בטיסות ריגול נוספות מעל וייטנאם. או בעצם, מעל אף שטח אויב; למעשה, עוד בדצמבר 1966 הוחלט לבטל את הסיגנוס של ה-CIA, אפילו לפני שהושק מבצע מגן שחור. מקבלי ההחלטות הודיעו לסוכנות שהיא מוזמנת להקצות משימות איסוף ל-SR71 ולהסתפק בכך; גם במדינה הכי עשירה במערב אין עצים של כסף - ול-CIA יש תקציב במידת אקסטרה-אקסטרה-גודזילה גם בלי מטוסים בלעדיים.

בנוסף, הוכח שטילים קיימים יכולים להגיע אל הסיגנוס, וטילי הדור הבא אולי יוכלו גם להשמיד אותו בסבירות גבוהה. ומי צריך את המיגרנה הזאת כשיש מעבר לפינה חידוש בדמות לווייני ריגול. ה-SR71 המשיך לטוס עוד שנים רבות, ואף אחד לא הופל באש אויב, כך שנראה שלא היתה הצדקה לקיום ה-A12 מלכתחילה. כבר ביוני 1968 הועברו הסיגנוסים לאחסנה, שם ישבו 20 שנה לפני שהופצו בין מוזיאונים.

למה בכלל רצו ב-CIA מטוס ביון משל עצמה? כדי שאף אחד מחוץ לסוכנות לא ידע אחר מה היא בולשת. ב-CIA היו נהלי ביטחון מידע מאוד קפדניים, שנתפסו בעיניה כבלתי חדירים לחלוטין.

ספרו על כך לאיימס אלדרידג', סוכן בכיר בארגון שעבד שנים עבור הסובייטים, ולכל הסוכנים שחקרו דליפות מידע שמקורן בקבלניה החיצוניים. אין דבר כזה, "בלתי חדיר", בעולם המודיעין; אם מישהו מוכן להשקיע מספיק כסף וזמן, יצליח לפצח כל דבר וזה נכון גם בעידן הסייבר המודרני. על כל פנים, ה-CIA רצתה מטוס משלה במחשבה שכך תשפר את ביטחון המידע. ואף אחד לא ידע זאת כשהוגשה דרישת התקציב. וזו הנקודה המרכזית פה, אף אחד לא ידע שצריך לשאול.

במשך שנים רבות התקיימה בארה"ב מדיניות תקצוב מטורללת, במסגרתה היית מקבל מה שבא לך כל עוד הסתרת את הפרויקט עמוק מספיק מתחת לחוקי סודיות ומידור ולחשושי ביטחון לאומי. מטוסי ריגול נחשבו בשנות החמישים לנכס קריטי לאיתור מתקפות ומהלכי אויב, אך בהמשך התגלה שהיריב לא שש לפצוח במלחמה גרעינית, ושאולי כדאי לשים גבולות גזרה לדרישות הכספים של מערכת הביטחון.

הסיפור מלמד אותנו על חשיבותה של ביקורת ציבורית גם בסעיפי תקציב שלכאורה, סודיים מכדי להגיע לידיעת הציבור. ישנן דרכים לתאר פרויקט גם בלי לחשוף את היכולות הספציפיות שמפותחות דרכו. אפשר לומר "שורה עשרים בתקציב? זה מטוס ריגול מאוד מתקדם ומהיר. ושורה עשרים ושש? עוד אחד" ולא לקבור את שתיהן תחת שורת "שונות".

ונקנח ב-U2, מטוס הביון שהסיגנוס וה-71 נולדו להחליף: הם עומדים שניהם במוזיאונים, בעוד הוא עומד על המסלול ועדיין משרת; מערכות תצפית ארוכות טווח וכלי לוחמה אלקטרונית הפכו אותו לרלוונטי גם יותר מ-60 שנה לאחר שנכנס לשירות - לאט אבל בטוח. טיסה נעימה!