פיל ג'קסון: היוצר האמיתי של "הריקוד האחרון"

מייקל ג'ורדן לא התקבל לקבוצת התיכון שלו בכיתה י'. קפיצת גדילה ועבודה קשה הפכו אותו לשחקן תיכונים מצוין אבל עדיין, הוא שלח מכתבים לקולג'ים כגון UCLA בשביל לקבל מלגת כדורסל ואפילו לא ענו לו.

סקוטי פיפן היה בגובה 1.85 מטר עד שהתחיל את הדרך שלו בקולג' - כשחקן מספר 12 בקבוצה, אליה התקבל רק בגלל שהסכים להיות סוג של אפסנאי. קפיצת גדילה מפתיעה הפכה אותו לשחקן קולג'ים טוב מאוד אך בליגה נמוכה. הוא חתם על החוזה ארוך הטווח הראשון שהוצע לו בשביל שיהיה לו כסף לטפל בשני חברי משפחה נכים. זה היה חוזה מגוחך עבור כוכב בסדר גודל שלו.

דניס רודמן לא שיחק כדורסל מאורגן עד התיכון. הוא נזרק מהבית על ידי אמא שלו וגדל כהומלס בקרב סוחרי סמים.

רון הארפר גדל כתאום במשפחה חד-הורית מרובת ילדים. את אמא שלו בקושי ראה בגלל שעבדה כל היום במספר עבודות. הוא עצמו נזרק מקבוצת התיכון שלו כי לא היה טוב מספיק.

טוני קוקוץ' סבל אישית ומקצועית ממלחמת האזרחים ביגוסלביה, איבד חברים לטרגדיות אנושיות, שלט בכדורסל האירופי אבל עדיין כונה "רך" כשנכנס ל-NBA.

סטיב קר אמר ש"סקאוטים של קולג'ים ובנות הביעו בי את אותו עניין בדיוק. שום עניין". אביו נרצח בלבנון כשהיה בקולג'ים והוא ספג על כך עלבונות מאוהדים עלובים של קבוצה יריבה. אבל הדבר שהכי העליב והשפיל אותו היו הפסדים. גם כשחקן בליטל ליג בבייסבול וגם כשחקן בקבוצה היריבה למייקל ג'ורדן באימון.

הסיפור של שיקגו בולס של הניינטניז הוא סיפור של חבורת אנדרדוגים שנהפכו לקבוצת האנשים הכי מגניבה בעולם וגם לקבוצת הכדורסל הדומיננטית ביותר של דורם.

זה קרה בעיקר בזכות שעבדו וניצחו כקבוצה.

כן, מייקל ג'ורדן היה השחקן הטוב בכל הזמנים וייתכן מאוד שהאיש הכי קול בעולם והכי ווינר בהיסטוריה - אבל שיקגו היתה אחת ממכונות ההגנה המשובחות בכל הזמנים וניצחה לא מעט משחקים בזכות העובדה הזו. כך שלמרות הנרטיב של "הריקוד האחרון", לא הכל קרה בזכות מייקל.

כדורסל הוא משחק קבוצתי והאליפויות היו של קבוצה - לא שחקן.

האם אפשר ללמוד מהבולס של הניינטיז? האם יש בסיפור שלהם לקחים לקבוצות וארגונים?

אדם גרנט, פרופסור לניהול ופסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת וורטון שבפנסלבניה, מתאר שני דברים שחייבים להיות משותפים לכל חברים בקבוצה וארגון מנצח: זהות משותפת והבנה משותפת.

הזהות וההבנה המשותפת המשותפת של הבולס היתה קשורה לעובדה שהיו אנדרדוגים באיזשהו שלב בחייהם ונראה שלכל אחד מהם היתה יכולת שמכונה על ידי גרנט כ"צמיחה אחרי טראומה".

אנחנו מכירים את הביטוי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) - הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות לדחק וטראומה המתפתחת בעקבות חוויית אירוע בחייו של אדם.

צמיחה פוסט-טראומטית או PTG היא שינוי פסיכולוגי חיובי אשר נגרם כתוצאה ממצוקות וקשיים שונים. רוב השחקנים בבולס היו יכולים לסבול מ-PTSD בגלל חוויות בחיים שלהם וסביר להניח שחלקם סובלים מזה כיום, אבל רובם, כשחקנים, עברו הליך של שינוי מחשבתי בגלל חוויות שעברו בחייהם.

ה-PTG הוא חלק חשוב בזהות המשותפת ובהבנה המשותפת של שיקגו בולס. וללא טיפוח הזהות וההבנה הללו על ידי מאמן מיוחד במינו - פיל ג'קסון - לא בטוח ששיקגו בולס של מייקל ג'ורדן היתה כל כך מוצלחת.

ג'קסון היה מיוחד במינו בזכות סגנון ניהול מיוחד במינו. הוא לא נוצר בתבנית המוכרת של מאמני כדורסל גדולים לפניו. הוא היה יותר שמאן מאשר קואץ'. היה איכפת לו יותר ממה ששחקנים אמרו מאשר מה קלטו מדבריו. וזה, התגלה, כדרך ניהול יעילה יותר. גם בכדורסל "הגברי" של הניינטיז.

ג'קסון היה מתייחס לכל שחקן כאינדיבדואל. הוא היה מקשיב לשחקנים ודעותיהם באימונים ובטיים-אאוטים וגם מעניק לשחקנים חופשיות לבטא את עצמם איך שהם רוצים. הוא לא הפעיל אותם עם הוראות מלמעלה. הוא מצא את מקור המוטיבציה שלהם לפעולה והפעיל אותו. בניינטיז, כאמור, הוא הוכיח שזו היתה הדרך היעילה ביותר. ונחשו מה, זו הדרך היעילה ביותר גם בעבודה שלכם.

לפי מחקר שגרנט משתמש בהרצאותיו ומאמריו, המשותף לכמעט כל הטיסות היעילות ביותר מבחינת שימוש בדלק וזמנים - זה סגנון ההנהגה של הקברניט.

הקברניטים הלא יעילים נוטים להפוך את השיחות לפני הטיסה ל"מונופול" בו רק מה שהם אומרים נחשב. הקברניטים היעילים השקיעו הרבה יותר זמן בשיחות עם הצוותים שלהם וחיזוק הקשר איתם. הם גם עודדו את חברי צוות הטיסה לדבר זה עם זה על בעיות אפשריות שיהיו בטיסה.

עוד לפי המחקר: הקברניטים המצליחים הכניסו את כולם בצוות הטיסה - דיילים, עובדי קרקע, ואפילו פקחי טיסה - לתוך המושג "אנחנו". בעוד שהקברניטים הפחות מוצלחים יצרו קווים מפרידים וגבולות ברורים בין הדיילים, טייסים ופקחים (ורק את צוותי הטייסים הם כינו "אנחנו").

בנוסף, ממחקרים רבים שפורסמו על ידי הסופר והיועץ הארגוני דן פינק, המנהלים הטובים ביותר נחשבים אלו שהעובדים שלהם אומרים שהם מצליחים לייצר משמעות לעבודה שלהם, מדגישים את התרומה שלהם לעבודה ולמשמעות של העבודה שלהם.

כן, הסוד בעבודה יעילה וטובה הוא שאנשים רוצים להרגיש שהדעה שלהם נחשבת. הם רוצים להרגיש שהעבודה שלהם משמעותית. הם רוצים להרגיש שהם חלק ממשהו גדול יותר.

ופיל ג'קסון היה האחראי לכך בשיקגו בולס של מייקל ג'ורדן.

הלוחם המאוזן

ג'קסון גם היה סוג של אנדרדוג. הוא שקל לפרוש מכדורסל לפני שקיבל את תפקיד עוזר מאמן בשיקגו בולס כי אף אחד ב-NBA לא רצה לקחת אותו לעבודה. הוא תמיד נחשב לעוף מוזר ב-NBA - גם כשחקן של אלופה בצורת ניו יורק ניקס. אבל הוא היה זה שהצליח להפוך את מייקל ג'ורדן מאינדיבדואל אדיר לשחקן קבוצתי בלתי מנוצח. הוא הפך את ג'ורדן משחקן שאומר "There's No I in team but there is I in Win" לשחקן שרואה את חבריו לקבוצה כהכרחיים להצלחתו האישית. ג'קסון - שהיה אובססיבי לתרבות אינדיאנית ולתורת הזן - הוא זה שהצליח לייצר תחושת "שבט לוחמים מאוזנים" בקרב שחקני הבולס. "הוא עזר לנו למצוא איזון בין מלחמה לשלום, בין עצבים לשלווה. איזון שהכרחי לקיום קבוצה מתפקדת" הסביר ביל וונינגטון, הסנטר לשעבר של שיקגו בולס.

הזהות המשותפת והמשמעות המשותפת שג'קסון העניק לשחקני הבולס היו משמעותיות בהצלחה של מייקל ג'ורדן. וזה נכון מאוד מהעונה הראשונה של ג'קסון כמאמן השושלת ועד העונה האחרונה.

לפני כל עונה ג'קסון מצא "נרטיב" עבור שחקניו. סיפור שמעניק משמעות מעבר לכדורסל לעונה וגם ומקור מוטיבציה לשחקנים לאורך העונה. את העונה האחרונה של השושלת של הבולס הוא תיאר כ"ריקוד האחרון" והשחקנים כולם ידעו למה היתה הכוונה. למה החשיבות של העונה הזו היא היסטורית ומשמעותית. הוא עשה זאת לכל עונה. האם הבולס היו זוכים באליפות ב-1998 בלי האקט הזה של ג'קסון? אולי. קשה לדעת. מה שבטוח זה שאקטים כאלו הפכו את ג'קסון לאחד מגדולי המאמנים בכל הזמנים. בבולס ובלייקרס.

"לא משנה כמה גדול היית או חשבת שאתה" סיכם מייקל ג'ורדן את "הריקוד האחרון", הסדרה הדוקומנטרית המדוברת. "לפיל היתה את היכולת למשוך אותך לתוך התהליך". וזה, בקצרה, מה שמנהל טוב אמור לעשות.