צילום: Netflix
מנת יתר: הדוקו החדש של נטפליקס
הדוקו על שובם של הסמים הפסיכדליים עמוס מדי במידע, אנימציה, מוזיקה והמון סלבס: מסטינג ועד שרה סילברמן. הוא עדיין מעניין בכך שהוא מראה איך מרכיב מתרבות הנגד של ההיפים נהפך למוצר צריכה לגיטימי של יאפים
הדוקו החדש של נטפליקס, "Have a Nice Trip", הוא לא הדוקו הראשון ברשימה שלהם שעוסק בסמים פסיכדליים. כפי שקורה לעתים תכופות עם תוכן מקורי של נטפליקס, הוא מנסה לסמן “וי” על יותר מדי סעיפים ברשימה: שיהיה אינפורמטיבי, וחכם, אבל גם מצחיק, ועם ראיונות, אבל גם עם קטעי מעבר מושקעים, וגם מערכונים קצרים, ועם פסקול פסיכדלי, ועם אנימציה סוריאליסטית, והכי הכי חשוב, שיעשה את כל זה עם סלבס. הרבה סלבס. כל הסלבס שרק הסכימו לבוא. כצפוי, בשל ניסיונותיו לתפוס מרובה - הוא לא תופס הרבה. ועדיין שווה לדבר עליו.
קראו עוד בכלכליסט
בשנים האחרונות מדברים הרבה על "רנסנס פסיכדלי", על חזרתם של סמי ההזיה לתודעה הציבורית: לאחר שלסמים פסיכדליים, בפרט לאל.אס.די, היה חלק מהותי בעיצוב תרבות הנגד, ולאחר מכן גם תרבות המיינסטרים בשנות ה־60 וה־70, ההשפעה שלהם אחר כך היתה סמויה מן העין.
מקובל לייחס את השינוי הגדול כלפי סמים פסיכדליים לפסיכיאטרים טימותי לירי וריצ'רד אלפרט (לימים ראם דאס), שהיו מעורבים במחקרים הקליניים הראשונים על אל.אס.די וחוויות מיסטיות, מצאו עצמם מפוטרים מהאוניברסיטה והלכו לחפש את עצמם בהודו. השניים, ובפרט לירי, נהפכו לגיבורי תרבות ולאויבי הציבור. המסע שלהם למזרח היה הגרעין שממנו צמחה התרבות הפסיכדלית המערבית המודרנית: שילוב בין מיסטיקה מהמזרח, מדע מהמערב, פסיכולוגיה, כימיקלים ורוקנ’רול, שהיתה לו השפעה עצומה על תרבות שנות ה־60 ואפשר היה למצוא אותו בעטיפות של הביטלס או של הגרייטפול דד.
התרבות הפסיכדלית של המאה ה־21 היא משהו אחר לגמרי, וממש לא בטוח שרוב ההיפים השרופים של המאה ה־20 מסתכלים עליה בחיבה (מה שרק מוכיח שגם ההיפי המושבע ביותר לא מוגן משמרנות מסוימת). היום היא מלווה במחקרים קליניים מחודשים ומעמיקים על השפעה של קטמין על דיכאון, של MDMA על פוסט־טראומה ושל פטריות על חרדות. היא מקושרת לחנונים מעמק הסיליקון שעושים "מיקרודוזינג" של אל.אס.די (כלומר נוטלים מנה שיש בה אלפית מהמנה הפסיכדלית הקלאסית) בשביל להיות מרוכזים יותר, יצירתיים יותר ולעבוד יותר טוב. והיא גם, יש להודות, דוקו צבעוני של נטפליקס עם קצת יותר מדי סלבס. סטינג, שרה סילברמן, מארק מרון וגם קארי פישר ואנטוני בורדיין המנוחים, כולם שמחים — לפעמים שמחים מדי — לחלוק מניסיונם הפסיכדלי.
זה המקום שבו הסרט מועד, כי בדרך כלל זה לא מעניין לשמוע חוויות סמים של מישהו אחר. הסרט מנסה לפצות על כך עם כל הטריקים האפשריים, אבל נדמה שלפרקים אפילו יוצרי הסרט מבינים שאין להם בידיים איזו הברקה מעמיקה או אמירה רצינית על התרבות הפסיכדלית במאה ה־21.
זה בדיוק העניין. כפי שכבר אין ז'אנר מוזיקלי או כוכב אחד שיכול להגדיר דור, כך גם התרבות הפסיכדלית, שנראית מטבעה ובראייה היסטורית כתרבות משוחררת, מפוזרת, חסרת מרכז או עיקרון מאגד, היתה בעצם תוצר חד־משמעי של התקופה שלה. אי אפשר להיות תרבות נגד בלי להיות גם תולדה ישירה של הדבר שאתה מגיב נגדו. הפסיכדליה המודרנית שייכת באותה מידה להיפים החדשים, לרוחניקים, ליזמיות מתוקתקות מקליפורניה, לסטנדאפיסטים עוקצניים ולהייטקיסטים שרק רוצים לעבוד יותר טוב ויותר חד.
הפסיכדליה הזאת היא בלית ברירה פחות איקונית מזו של שנות ה־60. אבל הדוקו החדש של נטפליקס מייצג אותה היטב, דווקא כשהוא מתפזר, דווקא בגלל שהוא קצת מתחנף. אם המסר (המעט מטיפני) שלו הוא ש"כולם יכולים", הרי שזה כולל גם סלבס מפונקים ומנותקים כמו סטינג, שמספר על טריפ שאירע בחווה שלו ובמהלכו נאלץ לעזור בהמלטה של עגלה, אבל תוך כדי גם בעצם מספר לכולנו שיש בבעלותו לפחות חווה אחת. זה לא תמיד נשמע כמו החלום של לירי ואלפרט, אבל אולי זה בדיוק החלום של לירי ואלפרט. הפסיכדליה הגיעה למיינסטרים. היא אפילו טיפה סחית עכשיו.