"חשוב לבחון את הדרך שבה עיצב מפעל 'חרסה' את הזהות שלנו פה"

"במזרח אסיה, למשל, הממשלות ממנות מפעלים וסטודיואים שמשמרים את התרבות המקומית", אומרת שלומית באומן, אוצרת התערוכה "רקוויאם לחרסה" בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית בת"א. "בישראל – זה כנראה פשוט לא חשוב. דווקא בתקופה האחרונה, בחודשים שהיה בעייתי מאוד להיות תלותי בייצור שנעשה בסין או באירופה, הבנו את החשיבות של הייצור המקומי - בחקלאות, בטקסטיל או בכל דבר אחר. בתחום של קרמיקה אני עוסקת ומדברת על זה כבר שנים".

התערוכה, שנפתחה ליום אחד בלבד במרץ האחרון ואז נאלצה להיסגר, נפתחה שוב למבקרים בשבוע שעבר, על פי הנחיות משרד הבריאות כמובן. היא מפנה זרקור ל"חרסה", אחד ממפעלי הקרמיקה הגדולים שפעלו בישראל, מפעל שהעתיק את פעילותו באופן סופי לטורקיה בשנה שעברה. חרסה, מפעל שמייצר כלי קרמיקה סניטריים כמו כיורים ואסלות, הוקם במקור על ידי סולל בונה בחיפה בשנת 1946. מאז הוא עבר כמה ידיים ופעל רוב שנותיו בבאר שבע, עד שעבר סופית לטורקיה.

"בתור מרכז לקרמיקה עכשווית, אנחנו מתייחסים כל הזמן למערכות יחסים שקורות בין קראפט, עיצוב, אמנות ותעשייה" מסבירה באומן. "העניין התעשייתי הוא משמעותי, כיוון שבארץ היתה תקופה שהיתה תעשייה קרמית מאוד ענפה שפעלה בעיקר משלהי שנות ה־40 ועד שנות ה־70 של המאה ה־20. היא הלכה ונסגרה בגלל הגלובליזציה, והעובדה שהמדינה לא ראתה בה משהו שחשוב או שווה להשקיע בו. חלק גדול מהמפעלים, כמו נעמן (היום נקרא נעמן פורצלן), עברו לייצר בחו"ל, ובארץ נשארו שני מפעלי קרמיקה גדולים מתוך עשרות שפעלו לפני כן – נגב קרמיקה וחרסה. אבל מה שהיה ייחודי לחרסה מבין כל המפעלים היה שבתוכו פעל מה שנקרא 'המחלקה לקרמיקה אמנותית'. את המחלקה הזו הקים אמן בשם נחמיה עזז, שבא אל אנשי המפעל והציע להם את הרעיון ואת ההצעה העסקית שלו – להשתמש ברווחים שנוצרים בין הכלים הסניטריים בזמן ששורפים אותם בתנורים הגדולים כדי לשרוף בהם כלי קרמיקה אמנותיים, והם נענו. המחלקה הזו הצליחה בצורה בלתי רגילה באופן מסחרי. היא פעלה במשך 10 שנים (1965-1955), והכלים שיוצרו בה נמכרו בחנויות הכי נחשבות, בגלריות ובבתי מלון".

התערוכה של כלי "חרסה" | צילום: דור קדמי

הוא ייצר את כל הכלים בעצמו?

"עזז היה המנהל האמנותי של המחלקה, והעסיק כוח עבודה, ברובו לא מיומן, בעיקר נשים שהגיעו ללא ידע קודם, עברו הכשרה וציירו על הכלים שהוא עיצב. המחלקה הזו נסגרה בסופו של דבר כנראה בגלל אינטריגות אישיות, לא בגלל שהיא הפסידה מבחינה כלכלית, והכלים שהיא ייצרה נחשבים היום לפרטי אספנים מאוד חשובים ויקרים".

המעבר הסופי של המפעל לטורקיה בשנה שעברה הוא מה שהדליק אצל באומן את הצורך לחקור את הנושא לטובת תערוכה. זוהי התערוכה השלישית במספר שבמסגרתה עוסק בית בנימיני בהיסטוריה של הקרמיקה התעשייתית בארץ, ולטובתה היא יצאה לעבודת תחקיר ארוכה: "פניתי לאספן שאני יודעת שיש לו לא מעט עבודות של המחלקה, הוא נתן לנו לתערוכה את כל העבודות ההיסטוריות שיוצרו בה. ממשפחתו של עזז קיבלתי צילומים היסטוריים נהדרים מתוך המחלקה עצמה. בנוסף פניתי לשני מעצבים עכשוויים – עמרי פישר שהוא מעצב תעשייתי בהכשרתו, ובר מוסן לוי שהיא אדריכלית, שיצרו יחד עבודות מחווה עכשוויות למפעל.

“הרעיון הוא לחזור ולדבר על העבודות של המפעלים הללו, שהיתה להם בישראל תקופה ייחודית שאין מקבילה לה לא באירופה ולא בשום מקום אחר, והם היו משמעותיים בעיצוב התרבות הישראלית של התקופה. התעשייה הזו, כמו תעשיות ישראליות אחרות, לצערנו, הלכה ונעלמה, אבל זה כן חשוב לעסוק בנושא של הדרך בה עיצבה את הזהות שלנו פה".