"המערב לא יתנתק מהכלכלה הסינית כי המחיר הוא גבוה וכבד"

איך תיראה מלחמת הסחר ביום שאחרי הקורונה, האם הגלובליזציה תיעלם ונראה יותר חברות שעוברות לייצור מקומי, ואיזה מהפך יצטרכו לעבור הסקטורים השונים בעקבות המשבר - אורי גרינפלד, אסטרטג וכלכלן ראשי בפסגות בית השקעות, ואילנית שרף, מנהלת מחלקת מחקר בפסגות ניירות ערך, משיבים על שאלות הגולשים במסגרת "שיחת ועידה", מפגש האונליין של כלכליסט ופסגות.

יכול להיות שמלחמת הסחר בין ארה"ב לסין תוביל ל דה-גלובליזציה?

לא. עם כל הכבוד לסיסמת הבחירות, גם נשיא ארה"ב יודע שהמשפט Make America Great Again הוא ברובו ריק מתוכן ולא מתיישב בקנה אחד עם המגמות הטכנולוגיות ושאר ההיבטים הכלכליים של הגלובליזציה.

שירותים טכנולוגיים שהתפתחו ב-3 העשורים האחרונים רק מהדקים את החיבור הגלובלי ומטשטשים את הגבולות הפיזיים אליהם התרגלנו: קשרים חברתיים ועסקיים נוצרים דרך רשתות חברתיות, תוכן שמשודר בסטרימינג מיוצר על ידי חברות בינלאומיות, קניות מקוונות מתבצעות באתרי מכירה גלובליים וגם אחסון ותעבורת נתונים של חברות מקומיות נעשים באמצעות בשירותי הענן של חברות בינלאומיות.

גם בפרקטיקה זה כמעט בלתי אפשרי: העולם יתקשה להתנתק מסין שמהווה כחמישית מהכלכלה העולמית, ובוודאי כאשר כ- 94% מהחברות בעולם תלויות בייצור הסיני באופן ישיר או עקיף.

לכן, יכול להיות שנראה תיקונים והתאמות מסוימים למודל הקיים היום על רקע עליית הרגשות הלאומיים בעולם, מגמה שהקורונה תדלקה במידת מה, אבל יחד עם זאת ברור שבסופו של דבר יתרונות הגלובליזציה גוברים על הרגשות האלו.

עלו טענות שדה גלובליזציה היא הכרח ביטחוני. איך אפשר לעקוף את הצורך הזה?

גם כשקיים סחר חופשי, הוא חופשי עד גבול מסויים ותמיד יהיו ענפים רגישים יותר שיוחרגו ויוגבלו, בלי שזה יחייב ניתוק כלכלי בין מדינות. הרי גם היום ישנם ענפים רגישים, כמו הענף הביטחוני, שעליהם חלים מגבלות מטעמי ביטחון לאומי ובמידת הצורך אפשר יהיה להחריג גם את רשתות התקשורת וענפים רגישים אחרים כדי להימנע בעתיד מאובדן שליטה וחשיפה לגורמים עוינים. אולם מכאן ועד דה-גלובליזציה, המרחק הוא גדול מאוד.

מה יהיו ההשלכות או העלויות של התנתקות המערב מהכלכלה הסינית?

כאמור, אנחנו לא צופים התנתקות כזו מאחר והמחיר הכלכלי בגינה הוא גבוה וכבד, ולא ניתן לאמוד אותו באחוזים בודדים. ככלל אפשר למפות 3 השלכות עיקריות:

1. עלויות כבדות של סגירה והעברת מפעלים. העברת פס ייצור של מפעל בודד היא כמובן כבדה ומשמעותית, ואליה מתווספות עלויות המעבר מכח עבודה זול שהוא הגדול ביותר בעולם שמונה למעלה מ- 700 מיליון איש. מהלך כזה כמובן יגולגל לצרכן הסופי שיספוג עליות מחירים.

אבל ניתוק מסין משמעותו סגירה של אלפי מפעלים מתחומי ייצור מגוונים (תעשייה כבדה, תעשייה קלה, ייצור חומרי גלם, רכיבים אלקטרונים....) כל העלויות מוכפלות בהתאם.

2. כוח הקנייה הסיני. עם אוכלוסייה של מיליארד וחצי אזרחים מדובר בכח צריכה משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו. הכח הזה רק התעצם בעשורים האחרונים, כאשר במרוצת השנים הסינים סיגלו לעצמם תרבות צריכה מערבית עם מותגים מנייקי עד פראדה, מאייפונים ועד קונסולות משחקים של XBOX. אף חברה לא תרצה לאבד את הגישה לקהל צרכני כל כך משמעותי.

3. עלויות פיתוח לאוכלוסיה מקומית לא בהכרח משתלמות כלכלית. הגלובליזציה מאפשרת פיתוח מוצרים עבור האוכלוסייה העולמית. הרי ברור שחברות סטארט-אפ בישראל מכוונות לרוב לשוק הבינלאומי, שכן פיתוח של מוצר כמו מובילאיי משתלם רק כשמסתכלים על אוכלוסיית יעד של מאות מיליוני אנשים ואם הן היו מתבססות על השוק המקומי, לא הייתה הצדקה לקיומן של חלק גדול מהן.

האם בצל הקורונה חברות ירצו לעבור לייצור מקומי? איך יתמודדו עם פערי המחירים של הייבוא מסין וכד' לעומת ייצור ישראלי יקר יותר?

אחד מלקחי הקורונה הוא שאף מדינה לא רוצה להיות תלויה לחלוטין במדינה אחרת בכל הנוגע למוצרים חיוניים כמו מזון, תרופות או ציוד רפואי. בהיבט הזה, למרות יתרון יחסי לייצור באזורים מסוימים, סביר שנראה חזרה – גם אם חלקית – של ייצור מקומי, מה שכמובן יוביל לעליית מחירים במוצרים כאלה. יחד עם זאת, ייתכן שהצרכן המקומי יבין שבמוצרים חיוניים כאלו עדיף לספוג עליית מחירים מאשר להסתכן במחסור. אפילו יותר סביר שהממשלה תסבסד חלק מהייצור הזה מאחר ומדובר באינטרס מדיני ואז מעיניו של הצרכן לא בטוח שיהיה הבדל משמעותי.

האם בעקבות הקורונה המסקנה היא שכדאי להגדיל את ההגנה על חקלאים מקומיים?

גם אם ישנה הגנה על החקלאים המקומיים, עדיין ישראל ידועה בייצור של גידולים מסויימים ותלויה ביבוא של אחרים. לכל אזור בעולם יש את הייחודיות שלו מבחינת סוג האדמה והאקלים ומעבר של סחורות חקלאיות בין מדינות מאפשר קודם כל מתן מענה בסיסי ולא רק גיוון. על מנת להאכיל את אוכלוסיית כדור הארץ יצטרכו להמשיך לייבא אורז מהודו ותירס מארה"ב.

ברור שאפשר להגן על חקלאים ולהימנע מיבוא של יבולים מסוימים אבל ההגנה היא מוגבלת, תראו את מה שקרה לאמריקאים מול סין. הסינים שנשענו על גידולי התירס והסויה בארה"ב לא מצמצו כשטרמפ הטיל מכסים על מוצרים מסין וישר החלו להגדיל את תצרוכת התירס והסויה מברזיל, שלא הייתה לה שום בעיה להתחייב על הגדלת שטחי הזריעה באופן מיידי.

מדוע לא להגדיל את המס על יבוא מתחרה?

אם מדובר על מוצרים חיוניים עם חשיבות אסטרטגית לאומית ייתכן ויש מקום למס על ייצוא מתחרה בכדי להגן על הייצור המקומי, כמו גם לאמצעים אחרים. עם זאת, בראיה כוללת כל ניסיון לפגוע בייצור מתחרה מוביל לוויתור על יתרון יחסי שמשמעותה כמובן עליה במחירים. במילים אחרות התבדלות והתעקשות על ייצור לא יעיל מקטינה את העוגה לכולם. כלומר, אם זול יותר לייצר בחו"ל אולי עדיף לשמור את הייצור שם ולא לשמור בכח על משרות בסקטורים לא יעילים.

כל המדינות הרלוונטיות יצרו במהלך המגיפה גירעונות ענקיים והדפיסו כסף. מדוע מפחידים בישראל מפני גידול הגירעון? מדוע לא ניתן להדפיס כסף במקום ליצור גירעון כאשר לא נראה חשש מאינפלציה?

הגירעון הוא הפער בין הוצאות הממשלה להכנסותיה והדפסת כסף אינה מבטלת את הגירעון אלא רק מממנת אותו. מכיוון שהמטרה המיידית של ממשלות היא תמיכה של הציבור כדי להיבחר שוב, הדפסת כסף על ידי הממשלה עלולה להוביל לכך שאין לממשלה שום אינטרס להקטין את הגרעון גם אם מתחילים סימנים ראשונים של אינפלציה. ההיסטוריה מראה שבכל פעם שממשלה פעלה להדפסת כסף התפתחה אינפלציה גבוהה והיה קשה להשתלט עליה.

אין באמור כדי להוות תחליף לייעוץ/שיווק השקעות/פנסיוני ו/או התחייבות להשאת תשואה. האמור לעיל מסופק כשירות לקוראים ועלולים ליפול בו טעויות ועשויים לחול בו שינויי שוק ושינויים אחרים. פסגות לא תהיה אחראית לכל נזק ו/או הפסד שיגרמו משימוש באמור לעיל. פסגות עוסקת בשיווק השקעות ובשיווק פנסיוני (ולא בייעוץ) ולה זיקה למוצרים המנוהלים על ידה.