אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מחאת הספורטאים היא תמיכה בחברים לקבוצה מקור: Instagram/ fchwpo

מחאת הספורטאים היא תמיכה בחברים לקבוצה

ספורטאים נאבקים למען זכויות אדם ואזרח כבר עשרות שנים, חברים לקבוצה שלא תומכים בהם מתחרטים על כך

02.06.2020, 10:56 | אוריאל דסקל
השנה היא 1964 ומיסיסיפי בוערת. רציחות של פעילי זכויות אדם שחורים ויהודים נהפכו לשגרה איומה במדינה שבדרום ארה"ב. "בקיץ החופש" ביוני 1964 חברי הקו קלוקס קלאן אף התפרעו ורצחו כדי למנוע משחורים להירשם כמצביעים.

קראו עוד בכלכליסט

בשנות השישים הממשל המקומי במיסיסיפי עשה מאמצים כבירים כדי למנוע משחורים להירשם לבחירות ולהשתתף בהליך הדמוקרטי. הקו קלוקס קלאן - ארגון עליונות לבנה - היה ממש הזרוע הביצועית של הממשל, וניסה לוודא - עם אלימות והפחדה - שלא יצטרפו שחורים ל-5.3% מהשחורים שכן נרשמו לבחירות.

השחורים יצאו לרחובות כדי להפגין והחל קמפיין לרשום כמה שיותר מהם לבחירות בשנערכו ב-3 בנובמבר 1964.

מהאינסטגרם של ג מהאינסטגרם של ג'יילן בראון | מקור: Instagram/ fchwpo מהאינסטגרם של ג

ביל ראסל, הסנטר של בוסטון סלטיקס, היה בעל קשרים נרחבים עם פעילי זכויות אדם במיסיסיפי. הוא היה חבר של מדגר אוורס, פעיל זכויות אדם שנרצח במיסיסיפי וניהל במדינה הדרומית מחנה כדורסל מעורב - אירוע חלוצי. בקיץ 1964 עזב ראסל את אימוני בוסטון סלטיקס כדי להשתתף בהפגנות במיסיסיפי ולהביע את תמיכתו בזכויות האזרח של השחורים בדרום. הוא ספג על כך לא מעט ביקורות בתקשורת הבוסטונית ובתקשורת הלבנה באמריקה.

כשחזר ראסל לבוסטון הוא אמר במסיבת עיתונאים שהוא מוכן לפרוש מכדורסל אם זה היה עוזר לתנועת זכויות האדם. "הגאון ההגנתי ביל ראסל אומר שהוא יפרוש מבוסטון סלטיקס 'מבלי להסס' כדי לסייע לתנועת זכויות האדם, ואם זה יעזור להוריד את המתח הגזעי ויסייע לשחורים" נכתב ב"שיקגו דפנדר" ביולי 1964. הדיווח המשיך: "הסנטר, 2.08 מטר, אמר זאת במסיבת עיתונאים כשנשאל על הנושא. 'כן, אני אעזוב אבל רק אם תהיה לזה תרומה מעשית, אם לא תהיה לי בחירה. זה התפקיד של כל אמריקאי להילחם עבור המטרה שהוא מאמין בה. אבל אני לא חושב שהסיטואציה מכריחה אותה לעזוב את הקבוצה'. עוד מהדיווח: "כשנשאל ראסל אם הוא חשש לחייו במיסיסיפי, ראסל ענה: 'אני אעדיף למות עבור משהו, במקום לחיות בשביל כלום'. כנשאל האם הוא חשב שהעמדה שלו בקשר לזכויות אזרח תפגע בפופולריות שלו, ענה: 'אני גבר. אם אני צריך להיות ילד בשביל להיות פופולרי, אז אני לא מעוניין בזה. אם הפופולריות שלי תלויה במשהו כזה, לא איכפת לי ממנה בכלל'".

הדיווח בשיקגו דפנדר מסתיים בדברים הללו של ראסל: "זהו זמן משבר ואנחנו מתקרבים לצומת (הבחירות). עכשיו זה הזמן להבחין אם המתונים והליברלים הולכים לשבת בצד ולתת לקיצונים להתפרע".

ראסל היה אחד מהספורטאים הגדולים של ארה"ב בזמנו וסחף אחריו את בוסטון סלטיקס ל-11 אליפויות, אבל גם חבריו לקבוצה לא בהכרח הביעו תמיכה מלאה במאבקיו עבור צדק.

ב-2018 בוב קוזי, הכוכב הלבן שהיה לצידו של ביל ראסל בבוסטון סלטיקס הגדולה, היה הדמות המרכזית בספר חדש: The Last Pass. בספר, אחד מהגארדים הגדלים בכל הזמנים מאשים את עצמו על כך שלא עשה מספיק עבור ראסל בשנות השישים. קוזי טוען שלא הבין לעומק את הקשיים שביל ראסל עמד בפניהם כשחור בארה"ב של שנות החמישים והשישים.

"מרגיש אשם שלא עשיתי יותר עבור חבר שלי לקבוצה"

קוזי, היום בן 91, כתב: "הייתי כל כך שקוע בעצמי, הייתי מודע לגזענות, אבל לא עמדתי לצידו של ראסל פומבית. לא התחברתי איתו כחבר. אני מרגיש אשם שלא עשיתי יותר עבור חבר שלי לקבוצה".

בראיון ל-ESPN קוזי סיפר עם דמעות בעיניים על מכתב ששלח לביל ראסל בו הוא מודה שלא עשה מספיק.

כמעט שישים שנה אחרי שראסל נסע למיסיסיפי, ג'יילן בראון - גם כן שחקן בוסטון סלטיקס - נסע 15 שעות מבוסטון לאטלנטה כדי להפגין עם אנשי העיר בה שגדל. הוא צעד עם המפגינים ואף שחרר עצורים בערבות. "זה שאני מפורסם בזכות העבודה שאני שחקן NBA לא אומר שאני לא יכול להיות חלק מהשיחה" אמר. לבראון הצטרפו שחקני NBA כגון מלקולם ברוגדון.

ג ג'ורג' פלויד ג

גם במינסוטה - העיר בה נרצח ג'ורג' פלויד על ידי שוטר, מה שהוביל למהומות - קרל אנתוני טאונס, כוכב מינסוטה טימברוולבס שאיבד את אימו לקורונה, הצטרף להפגנות. כמעט כל שחקן NBA הביע תמיכתו במוחים ברשתות החברתיות.

תמיכה בספורטאים המפגינים נשמעת מכל עבר. גם קבוצות ה-NBA וגם ליגת ה-NBA עצמה הוציאו הודעות תמיכה במפגינים ובספורטאים. ההפגנות והמחוות חצו את האוקיינוס בסוף השבוע. ג'יידון סאנצ'ו מבורוסיה דורטמונד כבש שער והקדיש אותו לג'ורג' פלויד ונפגעי אלימות השוטרים - כך גם מרקוס תוראם, שחקנה הצרפתי של בורוסיה מנשנגלדבאך. בליברפול, שחקני הקבוצה הצטלמו כשהם כורעים ברך כמחווה למפגינים. התמונה עלתה בחשבון הרשמי של קבוצת הפרמיירליג.

ב-2016, קולין קאפרניק הפגין עם כריעת ברך במהלך ההמנון האמריקאי. הוא מחה - בשקט - על אלימות משטרתית נגד שחורים בארה"ב. זה קרה עוד כשברק אובמה היה נשיא ארה"ב - אבל הימין האמריקאי זיהה בהפגנה הזדמנות לקראת הבחירות ויצא נגד "השחור הלא פטריוטי" ש"מוחה נגד הדגל האמריקאי" - שקר מוחלט.

דונלד טראמפ כינה את קפארניק ואת השחקנים שהצטרפו אליו "בני זונות". הקוורטרבק לא זכה לעוד חוזה ב-NFL. הקבוצות סירבו להחתימו והוא אף זכה בתביעה נגד ה-NFL. כל מה שקאפרניק ניסה לעשות זה להעלות מודעות לאלימות המשטרה נגד שחורים. כל מה שניסה לעשות זה למנוע את הרצח של ג'ורג' פלויד. והתקשורת הימנית השתוללה.

כיום, קבוצות ה-NFL מביעות תמיכה פומבית במפגינים ובזכותם להפגין.

מלבד העובדה שמדובר בהתקדמות אדירה, הסיבה לכך היא פשוטה. הספורטאים מצטרפים למאבק על זכויות אזרח ואדם בעיקר בגלל שזה לא מאבק פוליטי. זה מאבק על זכויות אדם - זכויות שצריכות להיות מובנות מאליהן במשטר דמוקרטי. אפילו פיפ"א הוציאה הודעה עם הדרישה להשתמש ב"היגיון" כשדנים בעונש על שחקנים שהשתמשו בפלטפורמה שלהם לקדם אג'נדה אזרחית ואנושית.

מובילי דעה ימנים יוצאים נגד מחוות תמיכה בזכויות אדם

אבל אנשים ברחבי האינטרנט ומובילי דעה ימנים יוצאים נגד אותן מחוות. מכנים אותן צבועות, מנסים לשכנע את מי שעוקב אחריהם כי הספורטאים תומכים באנשים שבוזזים חנויות ומכים בעלי חנויות. יש המונים שכותבים על פוסטים של ספורטאים שהם "פופוליסטים" בגלל תמיכתם בזכויות השחורים. וכמובן שיש דרישות "להישאר בספורט" ו"לא להתעסק בפוליטיקה". גם כשמכבי תל אביב בכדורסל העלתה אמש פוסט תמיכה בצעדת הנשים (שהעלו מודעות לאלימות בתוך המשפחה) הקבוצה עמדה בפני טוקבקיסטים שדרשו לא "לערבב ספורט ופוליטיקה".

אותם טוקבקים מאוסים, שלא מבינים שאין כאן מאבק פוליטי אלא מאבק על זכויות אזרח ואדם, מקבלים תמיכה מפוליטיקאים ואנשי תקשורת ימנים, שבמקרה הטוב לא מבינים את מהות המחאות, או חמור יותר: מבינים אבל מפיצים שקרים לגבי מהות המחאה. הצד הפוליטי שלא רוצה "לערב פוליטיקה בספורט" מנסה להפוך נושא אנושי ומהותי לדמוקרטיה לנושא פוליטי.

ויש עוד משהו חשוב בהפגנות ומחוות הספורטאים. ספורטאים מכל הגוונים מבינים מה שבוב קוזי לא הצליח להבין אי שם בשנות השישים. זה לא רק מחאה על זכויות אזרח, זו תמיכה בחברים השחורים לקבוצה. זה חיזוק הקשר החשוב ביותר בספורט: הקשר של חברים לקבוצה. הספורטאים כיום לא רוצים להיזכר בחברם לקבוצה עוד 60 שנה ולבכות על כך שלא עשו מספיק כדי לתמוך בו במאבק החשוב והצודק ביותר שלו.

האינסטגרם של ג'יילן בראון

 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות