“ככל שאני מבוגרת אני יותר שובבה"

הזיה

וְאָז

כְּשֶׁחָשְׁבָה שֶׁעָלָה בְּיָדָהּ לַחֲמֹק

מִלְּפִיתַת טְלָפָיו

אָחַז בְּשָׁדֶיהָ וְהֵחֵל יוֹנֵק מִן הַדְּבַשׁ

שֶׁאָגְרָה בִּשְׁנַת הָאֵבֶל עַל הַתְּאוֹמִים

שֶׁהֵנִיבוּ חֲלוֹמוֹתֶיהָ.

אַלְפֵי נְמָלִים רָחֲשׁוּ מִתַּחַת לָעוֹר הַחִוֵּר

נִמְהָלוֹת בְּחֶמְדַּת שְׂפָתֶיהָ שֶׁנִּפְעֲרוּ לִקְרָאתוֹ

וּכְשֶׁבִּקְּשָׁה לְנַעֵר אוֹתוֹ מֵעָלֶיהָ

בָּאָה רוּחַ צָפוֹן

וְסָחֲפָה אוֹתָם מִתְגּוֹלְלִים בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר

נוֹשְׁקִים לַיָּם הַגָּדוֹל.

כל חייה עסקה השופטת בדימוס נילי ארד בכתיבה משפטית. הסכר נפרץ כאשר סיימה את תפקידה האחרון כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה ב־2013. השבוע רואה אור ספר השירה השלישי שלה "דהרת הזמן" (אבן חושן בעריכת אלי הירש), שהוא אישי, חשוף ומשוחרר יותר מקודמיו. אם בשניים הראשונים ("על גב הנמר" ו"סוסי פרא") עסקה ביחסים ובפרידה מאמה ובחיים עצמם, הפעם היא נתנה דרור מלא למחשבותיה ולתשוקותיה. "ככל שאני יותר מבוגרת אני יותר שובבה", היא אומרת. "השנים משחררות ונותנות לי איזה ביטחון, אין לי שום דבר להפסיד, רק להרוויח".

השופטת נילי ארד. “תקיפת השופטים והפרקליטות תחזור לחברה כבומרנג" | צילום: תומי הרפז

ארד מספרת שמנעוריה כתבה למגירה. "השירים היו החדר הסודי שלי והיו תקופות שהשירה הצילה אותי. אבל האומץ לפרסם שירים ישירים ואפילו אינטימיים לא הגיע בקלות ובספר הראשון אפילו היססתי אם לפרסם בשמי האמיתי". על ההתלבטות הזאת כתבה: "מי היא זו הכותבת שירת תאווה/ והיא כבר לא נערה/ וגם אשה צעירה היא כבר לא/ ובכלל איך היא מעזה לשתף עולם ומלואו בתשוקתה הלא נחבאת/ מי היא זו המעזה לפרוט על נימי התאוה שלנו/ ההזויה המסתתרת המתענגת/ לפחות שתמצא לעצמה שם שאינו שמה".

"החלטתי שאני סיימתי עם הלא נעים ואני לא חייבת לאף אחד שום דבר חוץ מלעצמי ולמצפוני. זו הבשלות והתקופה בחיים, כי בעבר לא הייתי מעזה אפילו לחשוב לכתוב שירים כאלה. אני יודעת שהם אולי שערוריתיים בעיני מישהו, אבל בעיני זאת האמת. כל החיים אנחנו מתחבאים מאחורי מסכות ובגילי החלטתי להוריד מסכות".

בקריירה רבת השנים שלה כיהנה ארד בין השאר כמנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות ומנכ"לית משרד המשפטים. אך מסרבת לנקוב במלה פנסיה כי "ישר רואים אשה שמשחקת עם הנכדים ואני לגמרי בעשייה, פשוט סיימתי את תפקידי".

לצד השירים האישיים היא עוסקת בספרה בחופש, טבע, ממד הזמן וכותבת גם על סוגיית גירוש מהגרי העבודה. "אני מאוד ערה למצוקות ואחד הדברים החשובים בעיני היא לא להפוך אנשים לשקופים. אנחנו לא רואים אותם והם סביבנו". אחד משיריה מוקדש לסופר דויד גרוסמן. "אין לי קשר אישי אתו אבל השיר נכתב אחרי שסיימתי לקרוא את 'אתי החיים משחק הרבה'. העברתי לו עותק עם הקדשה. את תגובתו אני מעדיפה לשמור לעצמי”.

עטיפת ספרה של נילי ארד "דהרת הזמן"

הכתיבה על תשוקה, תאווה וזוגיות קולחת אבל ארד חיה לבד כבר הרבה שנים. "יש את מה שיש לאדם בלבו ויש את מה שבגופו. אף פעם לא הייתי בודדה. חלק מהשירים נכתבו למישהו מסוים וחלק עניין של פנטזיה, אבל בהחלט יש נמענים לשירים".

כיום מכהנת ארד כיו"ר עמותת השקיפות הבינלאומית המפרסמת מדי שנה את מדד השחיתויות העולמי. "השאלה היא אם מדינת ישראל מושחתת או שיש בה שחיתות? התשובה שלי היא שהיא עדיין לא מושחתת אבל יש בה תופעות כאלה וכל זמן שהן נבדקות ונבחנות על ידי שומרי הסף לא נהיה מדינה מושחתת".

לפני חודשיים חתמה יחד עם עוד 115 שופטים בדימוס על עצומה בעקבות כוונתו של יו"ר הכנסת לשעבר אדלשטיין לא לציית לפסיקת בג"ץ. "אני בדרך כלל לא חותמת על עצומות, אבל לחשוב שיו"ר הכנסת לא יציית לפסיקה של בג"ץ לא מתקבל על שום דעת. יו"ר הכנסת אינו אדם פרטי, הוא מוסד וממלא מקום נשיא המדינה, וכמוסד הוא חייב להתנהג בהתאם. זה מזעזע לחשוב לאן אנחנו מגיעים. גם המתקפות על מנדלבליט לא יעלו על הדעת”.

ארד מתרעמת על המתקפה על שופטים והפרקליטות “אלה חיילים נאמנים שעומדים בחזית החוק והסדר. פגיעה בהם תחזור כבומרנג לחברה כולה. במדינות כמו פולין והונגריה מערכת המשפט מושחתת ונקנתה על ידי השלטון והתוצאה היא שאנשים חסרי מגן אני לא נגד ביקורת אבל ביקורת בונה ולא מתקפות אישיות איומות כאלה על מערכת המשפט ועל התקשורת”.

כשהיא נשאלת כיצד המתקפות הללו ישפיעו על משפט נתניהו היא אומרת "יהיה מה שצריך להיות. כבר היו לנו משפטים של אולמרט וקצב. יש לי אמון מלא בשופטים ובפרקליטות ואני רק מקווה שגם עורכי הדין של ראש הממשלה יכבדו את המוסדות הללו".