צילום: NETFLIX
"הזהב של נורמן" מאת ספייק לי - סרט מלחמה
סרטו החדש של הבמאי עטור האוסקר יעלה השבוע בנטפליקס. כמו בעבר הוא שוב מדגים עד כמה חיונית נוכחותו הזועמת בקולנוע ובתקשורת, שמזכירה שהגזענות היא תמידית ומובנית בחיים באמריקה
לפני 30 שנים התחרו באוסקרים שני סרטים העוסקים במאבקם של השחורים לשוויון זכויות, “גלורי” ו”עשה את הדבר הנכון”: “גלורי”, סרט המלחמה התקופתי של הבמאי הלבן אד זוויק על פלוגת החיילים השחורים שלחמה בצבא הצפון במלחמת האזרחים, העניק לדנזל וושינגטון את האוסקר הראשון שלו. מולו, “עשה את הדבר הנכון”, שעסק במתיחוּת בין שחורים לבין שוטרים בברוקלין, העניק לספייק לי את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר על תסריט. בשנה שעברה זכה לי סוף סוף באוסקר על התסריט המעובד ל”שחור על לבן”, בכיכובו של ג’ון דייוויד וושינגטון, בנו של דנזל וושינגטון.
קראו עוד בכלכליסט
ביום שישי הקרוב, שנתיים אחרי הסרט ההוא, הוא מוציא בנטפליקס את סרטו החדש: “הזהב של נורמן” (“Da 5 Bloods”) - סרט מלחמה תקופתי, הפעם על מלחמת וייאטנם. זה אחד הדברים שהשתנו בהוליווד ב־30 השנים האלה: אם לפני אז רק במאי לבן היה יכול לקבל מהוליווד אור ירוק ותקציב לספר את סיפורה של הקהילה השחורה באמריקה, מתוך תחושה צדקנית לשעתה שבכך הם מתקנים עוול ומספרים סיפור שלא סופר קודם, הרי שהיום - בזכות יוצרים כמו לי, ריאן קוגלר ואווה דוברניי - הוליווד למדה שכשזה מגיע לייצוג, עדיף לתת למיעוטים לדבר בשם עצמם.
לפני שנתיים, כשיצא “שחור על לבן” קשה היה להתעלם מהעובדה שהסרט הופץ במכוון ביום השנה לאירוע בשארלוטסוויל, שבו צעדו ניאו נאצים, ואחד מהם דרס למוות מפגינה. סרטו של לי - שעסק בקו קלאקס קלאן בשנות ה־70 - נגמר בצילומים מתוך האירוע.
הוא עשה זאת כדי להזכיר שהסיפור לא נגמר, והדיכוי והיחס המפלה והגזעני כלפיהם תמידיים וחוזרים על עצמם. בכלל, כמעט בכל פעם שספייק לי מוציא סרט, הוא איכשהו מתכתב עם מציאות נוראה שמתרחשת באותו זמן, הקשורה במתיחות הלא נגמרת בין לבנים לשחורים. כך קורה גם הפעם: לי צילם את סרטו בווייטנאם ובתאילנד לפני קצת יותר משנה, ובכל זאת, כמעט כל משפט שאומרות הדמויות בסרט יכול להתפרש כתגובה זועמת למחאה שמתרחשת עכשיו ברחובות ארה”ב.
זה לא שספייק לי נביא. המציאות העגומה היא שמקרי המוות האלה תדירים, אבל לעתים קרובות נעלמים מהר מעין התקשורת. צריך סרט של ספייק לי - ואת הנוכחות הזועמת שלו באולפני החדשות - כדי להזכיר לקהל שהגזענות היא תמידית ומובנית בחיים באמריקה, עם עוד סיפורים על פשעי שנאה נגד שחורים או עימותים שמתאפיינים באלימות יתר של שוטרים נגד שחורים. לכן בכל פעם שלי מוציא סרט חדש, הוא תמיד מצליח להיות רלבנטי ואקטואלי, ובכל סרט מחדש הוא חוזר אל המוטו הקבוע שלו - “תתעוררו!”.
לי עצמו הפנה את תשומת לבו של העולם למחזוריות הזאת, כששחרר לחשבון הטוויטר שלו לפני כשבוע סרטון בן דקה תחת הכותרת “שלושה אחים”, שבו הוא מציג את תיעוד הריגתם בחנק על ידי שוטרים של ג’ורג’ פלויד ואריק גרנר ואת הסצנה מתוך “עשה את הדבר הנכון” שבה רדיו ראחים, אחת הדמויות בסרט, מוצא את מותו בחנק על ידי שוטר. 30 שנה עברו והסיפור ממשיך להיות אותו סיפור. אמריקה נמצאת כעת ברחובות בעקבות מקרי המוות האלה, ולמרות כל פגמיו סרטו של ספייק לי - שמגיע בתזמון מושלם, גם אם מקרי - מעניק לו הקשר היסטורי.
“הזהב של נורמן” מספר על ארבעה גברים שחוזרים לווייטנאם, 50 שנה אחרי שלחמו בה ככיתת לוחמים שחורה שקראו לעצמם הבלאדס (כשמה של אחת הכנופיות בלוס אנג’לס). בזמן המלחמה חמשת הלוחמים הובילו ארגז מלא מטילי זהב כדי לשלם לווייטנאמים ששיתפו פעולה עם צבא ארצות הברית, אבל בדרך למשימה המסוק שהטיס אותם הופל במארב של הווייט־קונג, ובקרב שהתפתח נהרג מפקד הכיתה, נורמן (צ’דוויק בוזמן, מ”פנתר שחור”). 50 שנה אחר כך ארבעת החיילים ששרדו חוזרים לג’ונגל ההוא כדי לקיים את הבטחתם להעלות את עצמותיו של נורמן לקבורה באמריקה - וגם כדי למצוא את מטמון הזהב.
הסרט, שנע הלוך ושוב בין ההווה לבין ימי המלחמה, נפתח עם רצף קטעי ארכיון שמציג את הקונפליקט של השחורים מול מלחמת וייטנאם. “למה שאלך להילחם במלחמה ולהרוג אנשים עניים ומסכנים בבוץ?”, אומר מוחמד עלי בקטע שפותח את הסרט, “הם לא קראו לי ניגר, הם לא עשו בי לינץ’, הם לא גנבו ממני את הלאום שלי”.
ובקטע ארכיון אחר אומר מרואיין משנות ה־60: “בכל פעם שאני יוצא מהבית, אני רואה את המשטרה מפטרלת ברחוב כאילו שזו מדינת משטרה, ואני מרגיש כמה אני לא שווה כלום”.
במילים אחרות, במלחמה בין אמריקה לבין ווייטנאם היו חיילים אמריקאים שחורים שהרגישו שהם צריכים להיות בצד של הווייטנאמים, אחיהם לכיבוש ולדיכוי של הממשל האמריקאי. לכן, 50 שנה אחרי שהיו בווייטנאם, ארבעת החיילים לשעבר רוצים לראות בזהב שמחכה להם קבור בג’ונגל תשלום ראשון לדמי הפיצויים שאמריקה חייבת לכל השחורים על שנים של עבדות ודיכוי.
לי מתחיל את סרטו כיצירה שמתכתבת באופן מפורש עם “אפוקליפסה עכשיו” של פרנסיס פורד קופולה, מעין המשך המסע במעלה הנהר אל עולם של טירוף. אבל כל הרעיונות החתרניים על כך שהשחורים מרגישים שאמריקה הכריזה עליהם מלחמה, רעיונות שנשמעים מצמררים באקטואליות שלהם, וכל המשפטים הסאטיריים על אמריקה בימי טראמפ (אחד מהם אפילו הצביע לו), הולכים ומתמוססים כשמתברר שמדובר בעצם במעין ואריאציה ל”האוצר מסיירה מאדרה” של ג’ון יוסטון. זו בעצם מעשיית מוסר על מה חשוב יותר - כסף או חברות - על קבוצת אנשים שיוצאת לחפש זהב ומגלה שהכסף מרעיל להם את הנשמה וגורם להם לפתוח מחדש מלחמת וייטנאם בזעיר אנפין.
לי, שהוכיח את עצמו כבמאי ז’אנר מוצלח בסרט השוד “האיש מבפנים”, נכשל כאן כבמאי של סרט מלחמה. סצנות המלחמה הן החלשות בסרט. דווקא רגעי הפולמוס והחיכוכים האידיאולוגיים בין החברים למסע, ונקודות המבט השונות ביניהם, הם אלה שעובדים הכי טוב, במה שלרגעים נראה כמו הגרסה האמריקאית ל”כל ממזר מלך” של אורי זוהר: לא רק סרט מלחמה, אלא גם מבט על הקונפליקט הפנימי של אמריקה. כי בעולם של ספייק לי - מאז “עשה את הדבר הנכון” ועד לרגע זה - אמריקה והשחורים נמצאים כבר 400 שנה במצב של מלחמה מתמדת.