אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

ה-V1 והבליץ הרובוטי: כך המציאו הנאצים את טיל השיוט

נאצי יצירתי עם חלומות שהתגשמו רק 60 שנה אחרי זמנו, בריטים אמיצים שהפילו טילים בקונג-פו מטוסים ונשק הרסני שבימינו מסוגל לצמצם פגיעה בחיי חפים מפשע; סיפורו ומורשתו של טיל השיוט הראשון

13.06.2020, 12:02 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני 76 שנה ייללו הצופרים בלונדון, והעירו את אנשי חוליית חוליית הכבאים במתחם חיל התותחנים המלכותי. הצוות תפס את הציוד ורץ אל גן וולוויץ', מישור מוגבה מדרום לנהר התמזה, ממנו אפשר לראות את לונדון נפרשת עד האופק. השעה היתה קרוב לחמש בבוקר והשמיים נקיים מעננים, ומלאים רק באלומות זרקורים ועננות שחורות סביבן - פיצוצי פגזי נ"מ. הכבאים המתינו לפצצות שיטילו מטוסי הנאצים שנשלחו להכות בעיר, כדי להגיע ולחלץ נפגעים. ואז, לאור קרני שמש ראשונות, ראו משהו מוזר מאוד.

לטורי הקברניט הקודמים

במקום עשרות מפציצים במבנה הדוק, טס לעברם מטוס בודד. מטוס פצפון שטס הרבה יותר מהר מכל מה שאי פעם ראו בשמיים. הוא חלף מעליהם, חץ מקשת, ואז קרא אחד הכבאים "פגענו בו!" והצביע לעבר זנבו, ממנו נפלטה להבה.   

איור של טיל V1 בדרכו למטרה, צילום: (Vedi informazioni sull איור של טיל V1 בדרכו למטרה | צילום: (Vedi informazioni sull'autore (CC BY-SA 3.0 איור של טיל V1 בדרכו למטרה, צילום: (Vedi informazioni sull

אתם ואני יודעים שזה בכלל לא היה מטוס, כי אם ה-V1, טיל השיוט המבצעי הראשון, וזו היתה המתקפה הראשונה שלו. הכבאים לא ידעו, ונדהמו לראות את המטוס המסתורי פשוט צולל אל תוך אזור נמל לונדון, מתפוצץ ומדליק את האזור כולו. עידן טיל השיוט נולד, והיום נדבר על מה שהוביל אליו.

טיל V1 צולל לפגיעה קטלנית בלונדון, צילום:USAF טיל V1 צולל לפגיעה קטלנית בלונדון | צילום:USAF טיל V1 צולל לפגיעה קטלנית בלונדון, צילום:USAF

סיפורנו מתחיל הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הרבה לפני שבכלל היו נאצים. באמצע מלחמת העולם הראשונה נראה שהקלף המנצח הוא ארטילריה; מי שיש לו יותר תותחים, שמגיעים לטווח ארוך יותר, הוא שינצח. בהמשך, הבינו הגנרלים שמטוסים הם דרך נהדרת להביא מטעני נפץ אל שטח האויב, גם בלי תותחים גדולים.

השלב הבא היה שילוב שלהם: היזם והממציא האמריקאי צ'ארלס קטרינג נדרש לפתח "טורפדו מעופף": מיני-מטוס שיוכל להגיע לשטח האויב מטווח של יותר ממאה ק"מ. הוא הצליח, בעזרתם של גאונים גדולים כממציא המצפן הג'ירוסקופי אלמר אמברוס ספרי, וממציא תצורת היגוי המטוס המודרני - אורוויל רייט ולא אחר. הפיתוח כונה "החרק של קטרינג" והיה פצצה מעופפת שעשתה מה שרצו הגנרלים. במלחמת העולם היא לא הספיקה להשתתף משום שהפיתוח התעכב ולא הושלם בטרם הפסקת האש.

הפצצה המעופפת של קטרינג הפצצה המעופפת של קטרינג הפצצה המעופפת של קטרינג

עד שנות השלושים, פיתוח חימוש מעופף אוטונומי נמשך בעיקר על הנייר; בשטח העדיפו צבאות לממן פיתוח מטוסים לטווח ארוך - טכנולוגיה מוכחת ופשוטה יותר.

אך בעוד כל העולם התמקד בפיתוחים סטנדרטיים, ישב פריץ גוסלאו במשרדו ושרטט כלי טיס; באותם ימים הוא עבד על פיתוח מזל"ט אוטונומי שיתפקד כמטרה מעופפת לאימוני קרבות אוויר. הפיתוח התקדם נהדר ואף אושר ותוקצב ממשלתית ב-1935, אבל גוסלאו הבין שיש לו בידיים משהו הרבה יותר גדול: היכולת לשלוט בכלי טיס ולשמור על טיסה יציבה למרחקים גדולים.

גוסלאו מציג לבכירי חיל האוויר הגרמני את המזל"ט שלו, צילום: secretprojects גוסלאו מציג לבכירי חיל האוויר הגרמני את המזל"ט שלו | צילום: secretprojects גוסלאו מציג לבכירי חיל האוויר הגרמני את המזל"ט שלו, צילום: secretprojects

במשך שנים ניסה לשכנע את הנאצים לממן עבורו פיתוח של מטוס אוטונומי שיוכל לטוס למטרה, להטיל פצצות ולנחות ללא טייס - משהו שכל כך הקדים את זמנו, שרק במאה הנוכחית הפך למבצעי. לאט לאט הוריד גוסלאו את הציפיות; הוא חבר למהנדס מפורסם אחר, רוברט לאסר, וביחד בנו משהו שחיל האוויר הנאצי לא יוכל לסרב לו: טיל שיוט.

היה זה כלי בתצורה עתידנית ביותר, שנשענה על הטכנולוגיות הכי חדשות: גוף זרמי שנראה כמו טיל מודרני, עליו כנפיים קצרות בפרופורציות שמזכירות טילי שיוט בני זמננו, ומנוע סילון מיוחד במינו.

עיצוב ה-V1, צילום: USAF עיצוב ה-V1 | צילום: USAF עיצוב ה-V1, צילום: USAF

טכנולוגיות סילון היו בוסריות ביותר באותם ימים, אך גוסלאו ייעד עבור ההמצאה שלו גרסה פשוטה ונוחה במיוחד: פולס-סילון. למנוע כזה יש תא בעירה גדול, אליו מוזרק דלק עשיר ומוצת בפולסים. בפועל, המנוע דוחף את האווירון קדימה במעין מיני-פיצוצים, שמייצרים אפקט דומה לשל סילון אמיתי. יניקת האוויר בוצעה גם היא בפולסים, וכל התהליך גרם למנוע להשמיע מין זמזום שקשה לטעות בו.

V1 ממריא ממסילה בצרפת, צילום: historycollection V1 ממריא ממסילה בצרפת | צילום: historycollection V1 ממריא ממסילה בצרפת, צילום: historycollection

הפיתוח של גוסלאו תוכנן להמריא על מסילה, כשרקטה דוחפת אותו, ומנוע הפולס תופס שליטה כשהכלי באוויר. ג'ירוסקופ ידע מה זווית הטיל ביחס לאופק, מה זווית החרטום ביחס לצפון, ולאפשר כך טיסה מבוקרת שתוכננה מראש: לדאוג שההגאים יאפשרו טיפוס לגובה במשך מספר שניות, ואז התיישרות, המשך טיסה לכיוון מוגדר במשך זמן מוגדר (עד שהכלי יגיע לשטח אויב ולקרבת המטרה) ואז כיבוי המנוע וכיוון החרטום לעבר הקרקע. דבר כזה לא יזכה בתחרויות קליעה למטרה, אך עדיין יוכל להגיע לעיר ספציפית ממרחק גדול.

ממש, ממש גדול: 250 ק"מ, מה שמאפשר שיגור מצרפת ופגיעה באנגליה. וכל זה, תוך טיסה במהירות רציפה של סביב 600 קמ"ש; מטוסי קרב כמו הספיטפייר יכולים להגיע למהירות כזאת, אך רק בפרצים קצרים ולא להתמיד בה לאורך זמן. ההמצאה הזו הפכה למוצר, אותו בנתה חברת פיסלר. הפיתוח הושלם ב-1942, בגרסה משוגרת מהקרקע ובגרסה המוטלת ממפציצים. בקטלוג החימוש הגרמניה נקרא הדבר הזה פיסלר FI103, אך להיטלר היה שם קליט אחר עבורו: ורגנלטונגסוואפן-1, או "נשק נקם"; V1.

 

 

שיגור V1, צילום: warbirdsresource שיגור V1 | צילום: warbirdsresource שיגור V1, צילום: warbirdsresource

 

טכנית, ההמצאה היתה יותר פצצה מעופפת מאשר טיל שיוט; טיל שכזה מסוגל לבצע תמרונים במהלך טיסתו בהתאם לתוכנית הטיסה אך גם בהתאם לצורך בשטח. לעומת זאת, ה-V1 ידע רק לשמור על נתיב. ואולם, זה היה הנשק הראשון בעולם שאיפשר תקיפה מטווח כה ארוך, באופן כה פשוט וזמין. הוא נבנה ממעט מתכת ומעט עץ, והיה זול ופשוט ביותר לייצור.

כמו כל דבר גאוני שנגעו בו הנאצים, גם לפיתוח הזה היה צד אפל במיוחד, אפילו יותר משל כלי משחית סטנדרטי: ה- V1 נבנה באלפי יחידות במעמקי מערכי ייצור שאוישו בעובדי כפייה יהודים ואחרים, ממחנות ריכוז; עשרות אלפים מתו באותם מפעלים מרעב, מחלות והוצאות להורג.

מערך ייצור ואחסנה של טילי שיוט V1, צילום: IWM מערך ייצור ואחסנה של טילי שיוט V1 | צילום: IWM מערך ייצור ואחסנה של טילי שיוט V1, צילום: IWM

בעלות הברית ידעו שלנאצים יש תשתית נרחבת מאוד של פיתוחי סילון; מרגלים דיווחו על מסילות שיגור שנבנו בצרפת ובפינלנד אפילו דווח על שיגור ניסיוני של V1 ממטוס. אבל לאף אחד לא היה מושג מה הלו"ז להפעלה מבצעית של הפיתוחים האלה. ורק אחרי שהחלו טילי V1 לזמזם בשמי לונדון ולהדליק את רחובותיה, תוך שהם הורגים אלפי אנשים, הבינו את מהות האיום.

האפקט הפסיכולוגי היה עצום: תושבי הערים הצטנפו בבתיהם ובמקלטים, כשהם שומעים את פגזי הנ"מ רועמים בשמיים, על רקע זמזום הטילים, וידעו שכשיייפסק הזמזום יישמעו פיצוצים מחרידים, ואין לדעת מי יחיה ומי ימות, מי יצא מהמקלט ויגלה שאין לו בית או מקום עבודה. וגם כוחות הביטחון היו אובדי עצות: ה-V1 היו כה קטנים עד שלא הפעילו את מרעומי הקירבה של פגזים שנורו אליהם מהקרקע, ואלה התפוצצו בתזמון שגוי ולא פגעו.

הריסות מבנה שחטף פגיעה ישירה של V1, צילום: IWM הריסות מבנה שחטף פגיעה ישירה של V1 | צילום: IWM הריסות מבנה שחטף פגיעה ישירה של V1, צילום: IWM

את התשובה המיידית סיפקו הטייסים האמיצים של חיל האוויר המלכותי; מטוסי ספיטפייר וטמפסט מהירים נצמדו ל-V1 מאחור ופתחו באש. היה זה יירוט מסוכן ביותר פעם אחר פעם: גודל ה-V1 הוא כ-50% משל מטוס קרב, ואמנם הטיל לא מנסה לברוח, אך הוא נע הרבה יותר מהר ממטוס אויב טיפוסי.

לא היה זמן לנסות לדייק בקליעה, שכן ה-V1 התקדם אל ערים והנמיך במהירות, והיו הרבה כמוהו בכל מתקפה ומעט מטוסי יירוט בכל נקודת מגע. מה עשו טייסי המלך? פשוט נצמדו ל-V1 וירו בשאיפה שהכדורים יפגעו בכנפי הטיל ולא בגופו: במקרה שכזה, גל הלם מפיצוץ 850 ק"ג יקפד להם את הספיטפייר.

יירוט V1 (אילוסטרציה), צילום: ww2today יירוט V1 (אילוסטרציה) | צילום: ww2today יירוט V1 (אילוסטרציה), צילום: ww2today

טייסים אמיצים ומוכשרים ביותר מצאו שיטה טובה יותר לחסל V1, שנשמעת מטורפת; קונג פו. במקום לירות, הגיעו אל המטרה בשיא המהירות, וטסו לצידה. ואז החלו להתקרב עוד ועוד.

ספיטפייר נצמד לטיל V1; שימו לב להפרשי הגודל בין שני הכלים, צילום: שאטרסטוק ספיטפייר נצמד לטיל V1; שימו לב להפרשי הגודל בין שני הכלים | צילום: שאטרסטוק ספיטפייר נצמד לטיל V1; שימו לב להפרשי הגודל בין שני הכלים, צילום: שאטרסטוק

הם נעו בעדינות, עד שהכנף שלהם היתה ממש מתחת לכנף הטיל - ואז, היטו את הסטיק והספיט דחף את כנף ה-V1 מעלה, מה שגרם לה להיכנס לסחרור ולהתרסק. איך אומרים, מכה קטנה בכנף. התזמון צריך להיות מושלם, והמגע מספיק עדין כדי שלא להזיק למיירט. 

מכה קטנה בכנף, צילום: forces מכה קטנה בכנף | צילום: forces מכה קטנה בכנף, צילום: forces

בהמשך, נכנס לתמונה המטאור - מטוס הסילון המבצעי הראשון של בעלות הברית. הוא כבר היה מספיק מהיר כדי להדביק בקלות את הפצצה, אך תותחיו סבלו מבעיות אמינות והרבו להיתקע; ולכן, שימשו גם כנפיו הרחבות כדי להפוך את טילי השיוט של היטלר.

למרות מאמצי הטייסים בשמי אנגליה, בעלות הברית הבינו שבעיית ה-V1 לא תיפתר באוויר. היה על הכוחות למצוא את בסיסי השיגור של הטילים האלה ולמחוק אותם. וזה הצריך מאמץ מודיעיני עצום; עד שנאסף מידע מדויק על מיקום מערך שיגור, כבר הספיק לתקוף את לונדון וסביבותיה עשרות פעמים. וגם אם אותר והושמד, לא קשה להרים עמדת שיגור חדשה עם מסילת ירי, וה-V1 הרי גדשו את המחסנים. כמו כן, הגרמנים הפעילו גרסאות של ה-V1 ששוגרו מהאוויר, ממפציצי היינקל 111 מעל לתעלת למאנש, כך שהיו מסוגלים להכות בערי אנגליה באופן שאינו תלוי במערכי שיגור נייחים.

טיל V1 פוגע בלונדון, צילום: IWM טיל V1 פוגע בלונדון | צילום: IWM טיל V1 פוגע בלונדון, צילום: IWM

לשם כך החל מבצע "רובה קשת" שבמסגרתו פשטו מאות מטוסי קרב על תשתיות שיגור בצרפת, ותשתיות ייצור טילים בכל אירופה. בין היתר, נתקפו מפעלים שייצרו חומרי גלם עבורם, אך גם עבור מערכות נשק אחרות; בפועל, הפעלת ה-V1 גררה יותר נזקים אסטרטגיים למכונת המלחמה הנאצית מאשר לבעלות הברית.

את רוב העבודה עשו הבריטים: האמריקאים סירבו להעביר לזירה כוח מטוסי קורסייר של חיל הנחתים, על אף שאומן במיוחד בהשמדת תשתיות שיגור באמצעות רקטות כבדות. זאת, בשל מלחמות אגו ומתחים בין גנרלים משני עברי האטלנטי.

מטוסי הוקר טייפון, אשר שימשו בין השאר לציד מערכי רקטות , צילום: RAF מטוסי הוקר טייפון, אשר שימשו בין השאר לציד מערכי רקטות | צילום: RAF מטוסי הוקר טייפון, אשר שימשו בין השאר לציד מערכי רקטות , צילום: RAF

עד מהרה הפכו מערכי ההגנה של הבריטים מיומנים יותר ויותר בזיהוי והפלת הטילים הללו, עד לשלב בו עמדו בפניהם רצועות הגנה: פטרול מטוסים לאורך החוף קפץ ליירט V1 קרבים; אחריו ניצב מערך תותחי נ"מ כבדים, שמסתייע במכ"מים; אחריו נע פטרול נוסף של מטוסי קרב מהירים - ספיטפייר וטמפסט; אחריו לכל אזור עירוני היה מעטפת נ"מ משלו, שכללה תותחים ובלוני נ"מ - כדור פורח שנושא כבלי ברזל ומתפקד בתור גדר מעופפת, שיכולה בקלות להעיף כנף של V1; ובנוסף, ברגע שזוהה נתיב ה-V1, הוקפצו מטוסי קרב לנקודת מפגש בדרך ליעד הפוטנציאלי.

טיל V1 מתחת לכנפו של מפציץ היינקל 111; גם השיגורים באוויר יורטו, צילום: USAF טיל V1 מתחת לכנפו של מפציץ היינקל 111; גם השיגורים באוויר יורטו | צילום: USAF טיל V1 מתחת לכנפו של מפציץ היינקל 111; גם השיגורים באוויר יורטו, צילום: USAF

ואולם, השינוי הכי גדול היה שדרוג מרעומי הפגזים. בעזרתם, היו יכולים צוותי התותחים להפיל בקלות יחסית כל V1 שהתגלה בזמן. השיטה עבדה יופי, ובסוף 1944 נוצר מצב בו 80% מהטילים לא מגיעים למטרתם.

V1 על הקרקע, צילום: Bundesarchiv CC BY-SA 3.0 de V1 על הקרקע | צילום: Bundesarchiv CC BY-SA 3.0 de V1 על הקרקע, צילום: Bundesarchiv CC BY-SA 3.0 de

בעקבות ה-V1 הופיע גם ה-V2, טיל בליסטי מבצעי ראשון, אותו לא היו מסוגלים בעלות הברית להפיל או אפילו לזהות כשהוא מתקרב, אך עבור הנאצים זה כבר היה מאוחר מדי; הסובייטים נכנסו לברלין, היטלר התאבד, ו"רייך אלף השנים" החזיק פחות עונות מ"דורה ההרפתקנית" או "לאסי".

לאחר ניצחון בעלות הברית באירופה, נפלו אלפי V1 בידי ארה"ב, צרפת, בריטניה, ברית המועצות ועוד. מהר מאוד הונדסו לאחור, והחל פיתוח מואץ של טילי שיוט. האמריקאים עשו אף יותר מזה ופשוט נתנו ל-V1 גרין קארד: חברת ריפבליק הרכיבה את הטיל והוא נכנס לשירות מבצעי תחת השם JB2. הדבר הזה קיבל גרסה קרקעית, ימית ואווירית, שהיו איטיות יותר מטילי הנאצים ועם טווח קצת יותר קצר.

אזרח אמריקאי. JB2, צילום: USN אזרח אמריקאי. JB2 | צילום: USN אזרח אמריקאי. JB2, צילום: USN

בסך הכל, הרגו טילי השיוט של היטלר 6,184 איש בבריטניה ובלגיה ופצעו קשה כמעט 18,000. הניסיונות של בעלות הברית להשמיד את תשתיות הייצור והשיגור שלהם גרמו למות 3,600 אזרחים בצרפת, ולפציעת יותר מעשרת אלפים.

הפיתוח הזה סלל דרך למלחמה מסוג חדש, מלחמה בה כל הארץ חזית והטכנולוגיה היא שתקבע מי ינצח. אם הנאצים היו מקשיבים לגוסלאו עוד בשנות השלושים, יתכן שהיה בידיהם נשק שבכוחו להכניע את בריטניה במהירות, ולשלול מארה"ב גישה נוחה לאירופה; ומי יודע איך ומתי היתה מסתיימת כך מלחמת העולם השנייה.

טיל V1 שנמצא באתר שיגור שנפגע, צילום: שאטרסטוק טיל V1 שנמצא באתר שיגור שנפגע | צילום: שאטרסטוק טיל V1 שנמצא באתר שיגור שנפגע, צילום: שאטרסטוק

אבל יש גם צד חיובי להמצאת טיל השיוט. מה שקדם לו היה שליחת אלפי מפציצים שמטילים פצצות מעל למטרה, פצצות שלא מסוגלות להבדיל בין בית מלאכה ובית יתומים. היה צריך המוני מפציצים משום שמערכי ההגנה של האויב יקטלו רבים מהם בטרם יגיעו לנקודת ההטלה, ובגלל דיוק ההפצצה המוגבל.

המעבר לטילי שיוט וחימוש ארוך טווח איפשר צמצום משמעותי בגודלם של חילות האוויר ובעלויות האחזקה שלהם, והתפתחות הטכנולוגיה הביאה למצב בו אפשר לתקוף מטרה באופן כירורגי ממאות ק"מ גם בלי להזיק לסביבותיה ולסכן חיי אדם משני הצדדים. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



16 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

12.
צביעות? הבה נעמיד דברים על דיוקם
מדובר במדינת אוייב ובאזרחי אוייב. נשמות כולם שם מורעלות לחלוטין נגדנו. אם היינו עוזרים לסונים (ואכן עזרנו להם) ארגוני טרור כמו דעאש היו מרוויחים (הם אכן הרוויחו) והדרוזים בארצנו היו מתעצבנים (הם אכן התעצבנו. עד כדי רצח של כמה פצועים סורים). אם היינו עוזרים לדרוזים, היינו עוזרים גם לבשאר לאל אסאד, רוצח ההמונים, ולחיזבאללה, האוייב שלנו. אז מה בדיוק ההצעה הנפסדת שלך?
תגובה ל-11  |  16.06.20
לכל התגובות