המקלחת ששינתה את הוליווד

מעטים הסרטים בתולדות הקולנוע שאפשר למתוח קו ולסמן את ההיסטוריה של האמנות הזאת כ"לפני" ו"אחרי". סרטים שניתן לראות באופן מוחשי איך השפיעו על תולדות הקולנוע, מבחינת צורה ותוכן וגם מבחינת המודל העסקי. "קזבלנקה" הוא אולי המפורסם שבהם, אבל גם "פסיכו" שביים אלפרד היצ'קוק, והיום בדיוק ימלאו 60 שנה להקרנת הבכורה שלו.

היצ'קוק הגיע אל "פסיכו" בשיא כוחו והצלחתו כבמאי. סרטו הקודם, "מזימות בינלאומיות" (1959), היה להיט גדול. אחרי הסרט הזה נדמה היה שהיצ'קוק יכול לעשות כל מה שהוא רוצה בהוליווד. אבל הוא ראה את מה שעשה אורסון וולס ב"מגע של רשע" ומה עושים הצרפתים הצעירים של הגל החדש, ורצה ליצור סרט שיבעט במוסכמות של הוליווד, במיוחד בנוגע למינונים של סקס ואלימות.

הבמאי אלפרד היצ'קוק | צילום: גטי אימג'ס

את אולפני פרמאונט הפרויקט ­­— המבוסס על ספרו של רוברט בלוך ועל תסריט מאת ג'וזף סטפנו — הלחיץ, לא רק בגלל שהוא נפתח עם גבר ואשה במיטה כשהאשה עם חזייה בלבד, ולא רק כי אחרי חצי שעה של סרט מופיעה סצנת הרצח המזוויעה ביותר בתולדות הוליווד עד אז, אלא גם כי היצ'קוק תכנן לצלם סצנה בשירותים שבה רואים אסלה ובפרמאונט חששו דווקא מהתקדים הזה.

כדי לשמור על עצמאותו, היצ'קוק מימן את הסרט בעצמו כשהוא משתמש בצוות ההפקה של סדרת הטלוויזיה הפופפולרית שלו, "אלפרד היצ'קוק מציג". הסרט צולם בשחור־לבן, שהיה אז חומר גלם זול בתקציב של פחות ממיליון דולר. התקציב של "פסיכו" היה בערך נמוך חלקי חמש מ"מזימות בינלאומיות", אבל הכנסותיו היו פי חמישה גבוהות יותר. "פסיכו" הפך את היצ'קוק לאיש עשיר. כל כך עשיר, שהוא השקיע חלק מרווחיו בכך שהצטרף למהלך של הסוכן שלו, לו ווסרמן , כדי להשתלט על אולפני יוניברסל.

"פסיכו" מתחיל כסרט פשע שבו אנחנו עוקבים אחרי החלטתה של אשה בשם מריון קריין (ג'אנט לי) לגנוב עם המאהב שלה כסף מהכספת של הבוס ולברוח מהעיר לחיים חדשים. היא נוסעת כל הלילה ובעייפותה עוצרת במלון דרכים המנוהל על ידי בחור סימפטי ומקסים בשם נורמן בייטס (אנתוני פרקינס). ואז, אחרי 35 דקות של סרט, אנחנו מגלים שמי שחשבנו שהיא הדמות הראשית היא לא, והסרט מתהפך והופך לסיפור אחר לגמרי על סכיזופרניה, טירוף ואלימות כתוצאה מהתעללות והדחקה. התיאורטיקן סלבוי ז'יז'ק ניתח את הסרט מנקודת מבט פסיכואנליטית והראה איך כל אחת משלוש קומות הבית שבו מתרחשת העלילה מייצגת רובד אחר בנפש הגיבור: האגו, הסופר אגו, וכשנגיע למרתף ניחשף לאיד. ושם, יותר מבסצנת הרצח המפורסמת במקלחת, נחשפת הסצנה המבעיתה ביותר בסרט.

השחקנית ג'נט לי בסצנת המקלחת מתוך הסרט פסיכו של אלפרד היצ'קוק | צילום: גטי אימג'ס

העובדה שהסרט מכיל רגעי מופת של עשייה קולנועית ושל משחק פנומנלי מצדו של פרקינס, לא הספיקה להיצ'קוק, שהיה לא רק במאי גאון אלא גם היה איש שיווק מצוין.מחוץ לבתי הקולנוע הגדולים הוא החנה אמבולנס, כדי לשדר לצופים שעצם הצפייה בסרט מסוכן לבריאותם. כך הצופים נכנסו לאולם כשהם כבר במצב של ריגוש וחרדה.

"פסיכו" לא רק הצליח מסחרית, אלא היה תחילת השינוי ביחס המבקרים לכישרון של היצ'קוק. אנדרו סאריס, מבקר הקולנוע של "הווילג' וויס", זיהה את גדולתו של הסרט שובר המוסכמות הזה מיד, והכריז שמדובר ב"סרט האוונגארד הראשון שמופק על ידי אולפן הוליוודי".

הבייבי בומרס שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה לא רק הפכו את "פסיכו" ללהיט ענק, אלא הושפעו מהסרט ברגע שהם עצמם נהפכו לבמאים. "פסיכו" הוליד את ז'אנר סרטי המשספים (כמו “ליל המסכות”, ו“יום שישי ה־13”) ולימד את הוליווד את מה שהיא כבר למדה בשנות השלושים ושכחה: שסרטי אימה הם סוגה זולה

להפקה, אבל כמעט תמיד רווחית.

15 שנים אחרי בכורת "פסיכו" יצא "מלתעות" של סטיבן ספילברג. הסיפור שונה בתכלית, אבל קשה להתעלם מהאופן שבו "פסיכו" והיצ'קוק היוו לו השראה: בין השאר בתפקיד שהוא מעניק למוזיקה ולסקציית כלי המיתר. וכמו שאחרי "פסיכו" צופים רבים נשבעו שלא ייכנסו יותר למקלחת, כך אחרי "מלתעות" אמריקאים רבים הכריזו שלא ילכו יותר לים. וכשהגיבור של "הנוסע השמיני" נעלם מהסרט ומשאיר את הבמה לשחקנית אלמונית ודמות משנית, גם כאן אפשר לייחס ל"פסיכו" את התקדים.

כיום, האלימות שהיתה ב"פסיכו" נראית מתונה יחסית למה שהקולנוע והטלוויזיה מעזים להציג לנו. אבל בכל פעם שאתם רואים הפקה קטנה שזוכה להצלחה ענקית ושמשתמשת בז'אנר האימה כדי לנסות להראות דברים ונושאים שלא נראו לפני כן, דעו מאיפה זה התחיל.