צילום: איי אף פי
ביקורת יין: העמסת סוכר
יינות גוורצטרמינר המתוקים כובשים בשלב הארומה אך נוטים לאכזב בשלב הטעימה. רענן שקד דגם שניים אך בסוף התאהב בכלל ביין מסוג אחר
מתוק לו. למה לי גוורצטרמינר עכשיו? למה בכלל? הגוורץ — אם לנקוב בשמו העממי — הוא עדיין אחד היינות האהובים בישראל, לגמרי שלא באשמתו; הוא מבוסס על ענב ארומטי וסוכרי במיוחד, סאבנין רוז (מוטציה של אחד מזני היסוד, סאבנין); והיין שמופק ממנו יעשה הכל כדי לכבוש אותך כבר בשלב הארומה: היא תהיה עוצמתית ומתפרצת, מלאה בניחוחות ורדים וליצ'י ולפעמים גם קצת אגס, ותבטיח יין מסחרר — הבטחה שכמעט לעולם לא תתקיים.
הגוורצים הטובים בעולם מגיעים מאלזס, הם יבשים עד חצי־יבשים ויש להם חמיצות מספקת כדי להחזיק את כל חבילת הפרי המופרזת והנטייה השמנונית של הזן. הגוורצים הפחות טובים בעולם מגיעים, למשל — ממש השבוע — מ"סגל" או "ברקן", ונהנים מהארומה המשגעת (בואו ניצמד לטרמינולוגיה של הדודות שאוהבות את היין הזה) אבל מתבררים מיד כאותו ממסך שמנוני וכבד משהו, חצי יבש, נעדר חמיצות נחוצה, שעשוי להוות תפאורה הולמת לכל אירוע בריתה בשישי בצהריים באזור התעשייה. הגוורצטרמינר 2009 פרי־ראן של סגל — לכאורה סוג של הבטחה — משלב טעם אפרסקי שטוח וסיומת עצית טיפוסית, והוא חד־ממדי ומפוהק.
הגוורצטרמינר של ברקן מכרם עלמה 2019 מעט מורכב יותר, עם טעמים בשלים של אפרסק, מלון ומעט ליצ'י, ומפלס חמיצות שדווקא מתרומם במקצת — בקיצור, פתחנו אותו כיין שני במהלך ערב עם חברים, והצלחנו כמעט שלא לשים לב שאנחנו שותים גוורץ. אבל אני מניח שעבור חובבי גוורץ מדובר באופציה לא רעה, בפרט ב־40 שקל לבקבוק. מסקנה? גוורץ שותים מאלזס. או מצפון איטליה. או לא. עדיף שלא.
עם הגאבי לים. כבר די הרבה שנים שישראל מפנה גב לגאבי. היין הלבן הקריספי, היבש והמושלם לליווי ארוחות קיציות עשוי מענבי קורטז הגדלים מסורתית סביב הכפר גאבי שבפיימונטה. אומרים שבשנות ה־60 וה־70 הגאבי היה הלבן החשוב והמוערך באיטליה (הפינו גריג'יו נחשב אז חסר אופי לחלוטין, כלומר לא נחשב). בשנות ה־80 התחולל מהפך: היינות של חבל טרנטינו־אלטו אדיג'ה (כולל הגוורץ, השרדונה, הפינו גריג'יו והקרנר) נטלו את הבכורה — אבל הגאבי הוא עדיין היין המועדף על ההמונים בחלקים גדולים של איטליה.
טעימה של "פאליי גאבי", הגאבי המקסים של יקב מיקלה קיארלו, אולי היחיד שמיובא לישראל על בסיס סדיר (להשיג, למשל, ברשת "מנו וינו") מסביר למה: הוא קל, מרענן, נדיב להפתיע בטעמי הדרים, לימון ואפרסק לבן, עם חמיצות יפה וסיומת קצרה. זה יין ישיר, אפקטיבי ומספק מאוד, שהייתי מעדיף בכל יום, ובעיקר לילה של יום מפרך, על פני שאבלי בינוני. אני לגמרי מתכוון לנהל אתו רומן של קיץ.
* * *
אחד לדרךמאקון לוגני 2018 של יקב ז’אדו
רק 26 כפרים מורשים לצרף את שמם לשם המפורש “מאקון”, והשרדונה שלהם נחשב לטוב מהשאר. מאקון־לוגני, מהבולטים שבהם, משגר כאן פצצה קטנה וחכמה: בציר 2018 נותן ריח מעט טרופי, והטעם פירותי עמוק ועדיין מרענן, נע בין הדרים, ליים, תפוח ירוק ומשהו חמאתי קל. הכל מאוזן להפליא, קל ומהיר לשתייה. ציון: 90. מחיר: 160 שקל לשני בקבוקים ב”דרך היין”.